לפני יומיים בזמן שנהגתי ברכב עלתה בי מחשבה "אם תהיה לי תאונה עם רכב אחר, איזה פרטים אני אמור לבקש מהנהג השני?", קלטתי פתאום שאין לי מושג… מייד עלתה עוד מחשבה "מה זה משנה… מחשבה מיותרת, לא תהיה לי תאונה." ואז שיחררתי.
היום אחרי צהריים, מרכז פרדס חנה, לאור (התינוק שלי) גמור מעייפות, נכנסים לרכב, בדיוק הוא נרדם, יוצא מהחניה בשיא האיטיות ומשתלב בתוך פקק עומד, משאית מתקרבת ב2 קמ"ש, מתקרבת, מתקרבת, מממש מתקרבת, אני צופר לה אבל היא ממשיכה בשלה ואז פשוט נכנסת בנו! צופי צורחת, אני בשוק!
המשאית מועכת את הרכב מהצד שלי! למזלנו רק את החלק הקדמי… עוד רגע והייתה מועכת אותי ואת כל המשפחה שלי, אלוהים ישמור..!!
יצאתי מייד, כולם בריאים ושלמים. נהג המשאית יוצא ומתחיל להאשים אותי, נראה מפוחד. הוא מבקש פרטים, אני נותן לו. אני מבקש ממנו, הוא מסרב לתת לי ואז נכנס מהר למשאית ובורח מהמקום.
בתוך כל זה, מה נעים לי?
עברו כמה שעות מאז התאונה אבל נשארתי עם מועקה גדולה בגוף ובלב. יותר משנשארתי מזועזע מהתאונה עצמה, נשארתי מזועזע מהמפגש הכ״כ קשה עם נהג המשאית, שמייד יצא עם אנרגיה קרבית ומלחמתית וגם סירב לתת פרטים.
כל הזמן הזה הסתובבתי בתוכי עם השאלה ״בתוך כל זה, מה נעים לי?״ ופשוט לא הצלחתי למצוא שום דבר נעים, רק כיווץ, מתח, שוק וזעזוע בכל תאי גופי. אבל עכשיו, כשכולם הלכו לישון בבית, ברגע של שקט, פתאום הרגשתי מה נעים לי! 🙂
יכולתי פתאום לראות בליבי, כיצד האנרגיה המאשימה\מתגוננת, התוקפנית והלוחמנית כל כך של הנהג הסתירה את העובדה שהוא ממש מפחד… והתחלתי פתאום לדמיין… שאולי הוא נמצא במצב כלכלי קשה והתאונה הזאת ממש יכולה לפגוע בו קשות, במידה ויצטרך לשלם מכיסו.
התחלתי לדמיין שאולי יפטרו אותו בגלל זה, או שאולי ישלם הרבה השתתפות עצמית ומי יודע מה עוד יעבור. ודימיינתי את המשפחה שלו, את הילדים הקטנים שלו, שהוא רק רוצה לדאוג להם, שיהיה להם מה לאכול, רק רוצה להיות להם אבא טוב, לדעת שיש לו איך לדאוג להם.
ודימיינתי שבאותו רגע של התאונה הוא ממש פחד עליהם ועליו, ולכן יצא ותקף בהאשמות ישר, כי ממש דאג להם.. דימיינתי את האהבה והדאגה שלו לילדיו וזה פתח לפתע את ליבי.
ואז, סוף סוף… נהיה לי נעים.
הצדק של הלב
עד אותו הרגע (אפילו שאני יודע שהתאונה הייתה באמת באחריותו משום שלא עצר ונכנס בנו) היה בי איזה פחד קטן שיעשה לי אי צדק, אולי בגלל שיגידו שאין לי מספיק תמונות מהאירוע או משהו בירוקרטי מעצבן אחר. וזה העיק עליי.
ולא שזה פחד רציונאלי, כך או כך אהיה בסדר ואעמוד בכך, אפילו אם בגלל אי הצדק אצטרך לשלם הרבה על התיקון. אבל, אולי עבורו זה כן יהיה סכום קריטי, אולי אותו ואת משפחתו זה כן ימוטט… ופתאום הבנתי שממש (!) לא בא לי שזה יקרה לו או להם.
פתאום, הפחד שהיה לי חלף ובמקומו הלב התמלא אכפתיות. פתאום עלתה בליבי תפילה כנה: שיהיה להם טוב, שיהיה לו ולמשפחתו כל מה שהם צריכים כדי לנשום לרווחה, לחיות בכבוד ולהיות מאושרים.
ויכולתי לראות בדימיוני, שגם אם באיזה אופן לא הגיוני פקיד כלשהו יעשה איתי אי צדק ויחליט שהנהג האחר זכאי (אפילו עובדתית הוא זה שנכנס בי ולא אני בו), אז לפחות – הנהג האחר ינשום לרווחה. יכולתי לדמיין כיצד משפחתו תינצל מאסון. וזה עשה לי ממש נעים, זה שימח אותי.
הבנתי בעצם, שגם אם בסופו של דבר מאיזשהי סיבה יעשה איתי אי-צדק מן הבחינה החוקית והמשפטית, עדיין, מבחינה אחרת, גבוהה יותר, כן יעשה צדק.
וההבנה הזאת שכך או כך, בכל מיקרה, מבחינה זאת או אחרת, מה שיקרה יהיה צודק ונכון – גרמה לליבי להקלה ולתחושת רווחה, הרגשתי שאני יכול שוב לסמוך על החוכמה והאהבה של החיים, לדעת שהם בעדי ולטובתי – כך או כך.
2 תגובות בנושא מה נעים בתאונת דרכים?