כשסבא צבט בלחי וכל הגוף רצה להעיף לו את היד אבל עצרנו כדי ״להיות נחמדים״. כשלא היינו רעבים אבל בכל זאת דחפנו בכוח כדי להיות ״ילדים טובים״. באינספור פעמים בהם הגוף והנשמה זעקו לנו א׳ אבל בכל זאת עשינו ב׳ כי ככה ״היה צריך״.
לאורך כל החיים, כל כך הרבה שנים, בכל כך הרבה דרכים, מאז שהיינו ילדים קטנים, לימדו אותנו שוב ושוב – להתעלם ממה שאנחנו יודעים, מן הסמכות הפנימית, מן המצפן, מן האמת הישירה, המיידית והפשוטה, של הגוף ושל הנשמה.
עם כל פעם שכזאת איבדנו עוד קצת קשר עם עצמנו, עוד קצת חיבור עם הגוף ועם הנשמה בתוכנו. לאט לאט הפכנו למומחים בהתעלמות, בהתנתקות. פיתחנו מבפנים דרכים וכלים, יעילים, בהם אנחנו משתמשים להכרחה והשתקה עצמית, כל פעם שהגוף או הנשמה מנסים לדבר.
ללכת נגד האמת הפנימית זה כואב, אלו כאבים איומים, זה כמו לקרוע לעצמנו את הלב ישר מן החזה. אז למדנו איך להפסיק להרגיש, כדי שנוכל להמשיך להמשיך ללכת נגד עצמנו ללא הפרעה.
מצאנו משככי כאבים; אוכל, שתיה, עישונים, טלויזיה, דרמות במערכות יחסים, ספורט אקסטרים… מה זה משנה מה?! ניקח כל דבר!! ורק שיעלים את הכאב – זה העיקר! נעשה הכל… כדי שיהיה שוב נעים.
עם הזמן, הקשר עם המצפן הפנימי הלך והתפייד, כבר לא שומעים עכשיו כמעט כלום, אין שום חיבור, אין ידיעה, אין הדרכה. כל מה שנשאר הוא ההתניות, ההתמכרויות.
כבר לא שומעים שום דבר בטלפון כשמתקשרים אל עצמנו, שומעים רק שיבושים והפרעות בקו, מקסימום אולי קצת פירסומות בזמן ההמתנה לעצמנו.
המצפן הפנימי שלנו ״נחטף״. ״החינוך מחדש״ שעברנו מגיל אפס – הצליח:
מה שפעם, כשהיינו עוד מחוברים, היה לנו נעים: ״מרגיש״ עכשיו כאילו לא נעים. ומה שהיה לנו לא-נעים: ״מרגיש״ עכשיו כאילו כן נעים. הכל התהפך.
וככה גם נראות הבחירות שלנו, הפעולות הכי קטנות, מערכות היחסים, האיך והמה שאנחנו אוכלים, המצב הבריאותי הפיזי והנפשי… ובכלל, כל החיים: הם לא בדיוק מה שאנחנו רוצים.
וכן, זה בסדר, אנחנו שורדים. מעבירים את החיים. סובלים, מדוכאים, חרדים, חסרי תשוקה, משועממים, הגוף מקרטע, מחלות, כאבים… ״אבל הי! ככה זה בחיים…״ לעצמנו אנחנו אומרים. ועמוק בפנים (וכנראה שלא נודה בזה אפילו בפני עצמנו) אנחנו לא באמת מאמינים.
כי משהו שם מתחת, עמוק מתוך מעבה המרתף החשוך, קורא לנו… לחזור להקשיב לעצמנו, למצפן, לסמכות, לידיעה שבתוכנו. משהו שם לא מסתפק ולא משלים עם זה, משהו שם רוצה, ולא ינוח לעולם, עד שיהיה – נעים על באמת.
האדם רוצה שיהיה לו נעים
אין לו לאדם שום ברירה, אין לו בעניין הזה טיפת בחירה, הוא לא מחליט אלא זה מוחלט עבורו, זה כך וזאת עובדה: אדם רוצה, ליבו רוצה, גופו רוצה, כולו רוצה, תמיד, שיהיה לו נעים באמת.
הוא לא יכול לרצות דבר אחר. וגם אם הוא אומר שהוא רוצה דבר אחר, הוא לא. כי גם למשל כשהוא בוחר ללכת לכיוון אשר מכאיב, הוא עושה זאת רק כי הוא מאמין, עמוק בפנים, שדרך זה יהיה לו, בהמשך, אחר כך, או בעיקיפין – יותר נעים.
את כל מה שעשינו (עושים או נעשה), אי פעם, עשינו תמיד אך ורק – כדי שיהיה לנו נעים.
למשל – כשנתנו לסבא להמשיך לצבוט ולהכאיב לנו מבלי לומר דבר, עשינו זאת כדי לזכות בעקיפין בקבלה ואהבה מהסביבה, כי קבלה ואהבה הם נעימים, גם אם הם רק בעקיפין.
או למשל – כשאכלנו בכוח בזמן שאיננו רעבים למרות כאב הבטן הקטן והבחילה, עשינו זאת כדי להרגיש בטוחים, כי מה אם אחר כך באמת לא יהיה? ומה יכעסו עלינו? זה נעים כשיש לגוף מה לאכול, זה נעים כשלא כועסים עלינו, גם אם זה רק נעים בעקיפין.
אם כן, עשינו זאת עבור מה שאני קורא: ״נעים עקיף״ או ״נעים בעתיד״.
אבל, יש דרך בה אפשר גם ״נעים ישיר״ או ״נעים עכשיו״ – נעים מלא ואמיתי.
יש דרך בה האדם לא נע-נגד עצמו, אלא נע-עם עצמו.
יש דרך, אבל את הדרך הזאת לא המציא ולא פיתח אף אדם.
את הדרך הזאת פיתחו החיים בעצמם,
הדרך הזאת היא האינטליגנציה של הגוף עצמו ושל הנשמה שבתוכו.
והדרך הזאת היא – כבר בנו – מובנית, מוטמעת ומקודדת בגופנו ובנפשנו.
ואם אנחנו רוצים לחזור אל עצמנו, לרפא את גופנו ואת נפשנו, להחיות את התשוקה והשימחה שבתוכנו, לחבור אל החיים שעליהם לוחש לנו ליבנו:
נותר לנו, בעצם, רק למצוא מחדש את הדרך להקשיב…
למה שיודע כל תא בגופנו ובנשמתנו, כי הם יודעים.
נותר לנו רק להצטרף מחדש אל הדרך –
שקודדו בנו החיים עצמם.
ולדרך הזאת אני קורא:
״דרך הנעים״
