באחד הימים כשהייתי עם משפחתי בחופשת קיץ בזנזיבר שיחקתי עם לאור בן ה4 בבריכה, ואז בת הזוג שלי צופי הגיעה אלינו מרחוק עם שתי כוסות מיץ שהלכה להביא עבורנו במיוחד, היא התקופפה אלינו כדי להושיט לנו את המיץ ופתאום מעדה בצורה מוזרה ונפלה למים כשחצי מהמיץ נשפך לבריכה.

פתאום נפלט לי על אוטומט מהפה ״מה עשית?״, וצופי מייד נפגעה ממני ממש, ואז ממש כעסה עליי, כי היא הרגישה שבמקום לעזור לה ולבדוק איתה אם היא בסדר כשנפלה, אני עמדתי מהצד וביקרתי אותה.

אני שוב, על אוטומט, מתוך אשמה, מיד ניסיתי להתגונן ולהכחיש ואמרתי ״מה? בסה״כ שאלתי מה עשית כי לא הבנתי למה שפכת את המיץ לבריכה… פשוט לא הבנתי מה קרה…״.

אבל היא לא קנתה את ההסברים וההכחשות שלי, ובצדק.

באיזה אופן היא צודקת?

לקח לנו איזה 2 דקות כאלה של סבבים בהם היא כועסת עליי ואני מכחיש, ואני קולט שאני נכנס יותר ויותר למצוקה בגלל הקרע בינינו שגדל. ואז פשוט יצאתי רגע מהמים והתרחקתי שניה הצידה כדי לעצור ולהרגע.

כשעמדתי בצד, מכווץ ומבואס מהסיטואציה, התחלתי לבדוק עם עצמי מבפנים:

״באיזה אופן היא צודקת במה שהיא אומרת לי?
באיזה אופן זה נכון שביקרתי אותה ופגעתי בה ושלא הייתי שם בשבילה כשהייתה צריכה אותי?״

וכששאלתי את זה – מייד ראיתי: היא צודקת, כל מה שאמרה נכון. ואז באה הבושה והאשמה, על איך שהגבתי, על האוטומט המוזר והמכאיב הזה שלי, ואז הגיע הכאב על זה שפגעתי בבת הזוג האהובה שלי, ושפגעתי בקשר שלנו, ואז הגיע הכאב על המרחק שנוצר בינינו.

להכיר במה שעשיתי

באותו הרגע קמתי וניגשתי אל צופי עם רצון לתקן, לבקש סליחה, לקחת אחריות ולהכיר במלאות בפניה במה שעשיתי שפגע בה. הרגשתי המון פחד, שאבוא עם לב חשוף והיא תדחה אותי, תסגר בפניי, תכעס או תתקוף אותי.

זה הפחיד אותי נורא, אבל היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות כך או כך. אז באתי אליה ואמרתי לה את זה, שהיא צודקת, שאני רואה עכשיו שבאמת ביקרתי אותה במקום לתמוך בה באותו רגע, שאני ממש רואה כמה שזה מעליב ופוגע, ושאני ממש ממש ממש מצטער על זה.

היא שמעה אותי, ושמחה לשמוע את זה, אבל באמת עדיין הייתה נורא פגועה ממה שקרה, אז המשיכה להגיד לי כמה שזה פוגע מה שעשיתי, וזה היה לי ממש כואב לשמוע הכל, אבל נשארתי ונשמתי והרפתי לתוך זה, הסכמתי בתוכי לכאוב את זה, יחד איתה, מבלי להגן מהכאב.

להפסיק לפגוע במי שקרוב אליי

לא פשוט לי אף פעם לראות דברים כאלה על עצמי, את המקומות האלה בי, האוטומטיים, הלא מודעים, הפגועים והפצועים – שפוגעים במי שסביבי, ובעיקר במי שהכי קרוב ויקר לי. ממש כואב וקשה לי לראות את זה על עצמי.

אבל, בו זמנית, כל כך, כל כך, חשוב לי לראות אותם. את כולם. במלאות. כדי שאצליח להפסיק לפגוע במי שסביבי, ובעיקר בי שקרוב ויקר לי מכל. כי רק אם אסכים לראות אותם, ולכאוב אותם, אוכל גם ללמוד ולבחור אחרת.

למה אני מתנהג ככה?

ואז כשקצת נרגענו, צופי שאלה אותי – מה זה? למה אתה עושה ככה?
ואני עצרתי רגע לבדוק, כי באמת לא הבנתי מאיפה זה בא לי..
הקשבתי פנימה בסבלנות זמן מה, ואז פתאום ראיתי:
מה שקרה לי כשנפלה הוא שנבהלתי נורא!
נבהלתי שקרה משהו לאישה שאני הכי אוהב בעולם הזה כולו!!

הכל היה נורא מהיר ואוטומטי ולא מודע בתוכי, ולא יכולתי באותו רגע להתמודד עם הבהלה הגדולה שלי (יש לי רקע של תאונת דרכים בגיל צעיר וחרדות נטישה נוראיות בתור ילד) ולהרגיש אותה אז במקום להגיד ״ממי שלי!! את בסדר??? נבהלתי נורא שקרה לך משהו!!״ אמרתי ״מה עשית??״.

ביקרתי אותה, כאילו כעסתי עליה, על זה שעשתה משהו שנורא הבהיל אותי. כעסתי שקרה משהו מפחיד לאהובה שלי. כי אני לא רוצה שאף פעם לעולם, לעולם, לא יקרה לה שום דבר רע, ושהיא תמיד תהיה שמורה ובטוחה ומוגנת לנצח.

ובמקום להגיד לה כמה שהיא יקרה לי, וכמה שנבהלתי שקרה לה משהו – ביקרתי אותה. כמה עקום… כמה טראגי…

ואם זה לא מספיק, פתאום התחלתי לראות איך אני עושה לפעמים בדיוק אותו הדבר ללאור כשהוא נופל מהאופניים, או מועד ומקבל מכה מבהילה… וזה כאב לי כל כך לראות את זה, שגם ליצור המתוק הזה, לילד שלי היקר לי ביותר בעולם כולו, גם לו אני עושה ככה לפעמים כשאני נבהל שקרה לו משהו..

כאב במקום אשמה – שינוי קורה דרך הגוף

אוף… כמה זה כואב לראות… כמה עצוב… כמה נורא… אני ממש לא הולך בתוכי אל האשמה והבושה, הן לא מועילות לי כאן בכלל. אבל אני כן בוחר להרגיש את כל הכאב שלי במלואו, כי הוא מועיל לי מאוד, הוא מלמד אותי – דרך הגוף עצמו – כמה זה כואב לי כשאני פוגע במי שיקר לי.

וכשהגוף לומד, השינוי באמת קורה. בניגוד לשינויי שמנסים לגרום לו דרך השכל, שלא קורה כמעט אף פעם. גוף שנוגע באש ומקבל כוויה נוראית לעולם לא ירצה יותר לגעת באש, הלימוד קרה. וזה בדיוק אותו הדבר גם כאן.

בשעות שלאחר מכן, כל כמה זמן עלה בי שוב רצון לתת לצופי עוד הכרה, ולבקש עוד סליחה על מה שקרה, שתדע כמה שאכפת לי ממנה, כמה שאני לא מחליק את זה, כמה שאני לוקח את זה עמוק עמוק ללב שלי – כמה שהיא יקרה לי, וכמה שחשוב לי ללמוד מזה, לשמור עליה, לאהוב אותה ולהיות בשבילה. תמיד.

ועם כל פעם כזאת, לאט לאט, הלב הלך והתרכך, שב ונפתח עוד, מחדש.

הקסם והכוח של ״טקס המתנות״

וזה כל כך מרגש אותי, כל פעם מחדש, הקסם הזה, הכוח הזה, של ״טקס המתנות״ כמו שאני קורה לזה, הכוח לרפא ולשקם ולאחות שברים, הכוח של ההסכמה הכנה הזאת להיות תלמיד של אהבה;

להכיר במציאות באופן מלא, להסכים לראות הכל על עצמי בכנות, להסכים ללמוד על עצמי לעומק, לראות על עצמי בעזרת האחר את כל מה שלא ראיתי עד היום – ולקבל ממי שאיתי את המתנה יקרת הערך שהוא יכול לתת לי.

בדרך הזאת כולם
הם המורים שלי
וכל מה שקורה
הוא מתנה.