- צלילה נכונה — כשאתה צולל אל תוך בורות הכאב החשוכים, וודא שאתה לא סתם צולל אל תוך חשיכה, אלא צולל אל האור החבוי בתוכה. זאת צלילה נכונה, כזאת שבאמת מרפאת. אחרת, במקום לרפא טראומה, אתה משחזר טראומה. שהריי טראומה היא: מפגש עם תוכן מטלטל ללא הכלים או המשאבים להתמודד איתו. וריפוי הטראומה הינו: מפגש, אבל עם הכלים ועם המשאבים להתמודד.
- ריפוי שהוא תופעת לוואי ולא מטרה — אתה תראה, שככל שהמערכת שלך ממושאבת יותר (מלשון משאבים), יציבה יותר, קוהרנטית יותר, כך היא בעצמה תעבד מעצמה את כל מה שצריך עיבוד, וזה לא יהיה חוויה קשה או דרמטית מידי, כי המערכת יציבה אז לא תחווה שום רעידת אדמה דרמטית במפגש עם החומרים האלה. זה יקרה בטבעיות, ללא מאמץ, מעצמו. זה ריפוי שהוא תופעת לוואי, לא מטרה. תופעת לוואי של מערכת בריאה, מערכת שמחוברת לכוחות ולאהבה שבליבה, ויודעת לרפא, בטבעיות, את עצמה.
- יציאה מציר הזמן וחזרה אל העכשיו — לפעמים כדאי קצת לצאת ממירוץ שיפור העצמי האינסופי, ולהניח לכל הפרוייקט הזה שנקרא ״אני״. להניח לו לנפשו. להניח לנפש לנפשה 🙂 פשוט לנוח. להזדהות קצת יותר עם המרחב שמכיל את התוכן, וקצת פחות עם התוכן עצמו. זה הריי סזיפי, אין לזה באמת סוף, תהליך השיפור הוא אינסופי. לא באמת מגיעים אי פעם למקום שבו אומרים ״זהו עכשיו ריפאתי הכל״. זה לא קורה. מה שכן קורה זאת ההבנה שאני זה לא רק המבנה של העצמי הפצוע הזה, אלא גם משהו רחב יותר מזה, המרחב השקט שמכיל אותו, ושם אין שום דבר לרפא או לשפר, שם אין בכלל לאן להגיע או מה להשיג, כי שם יוצאים מציר הזמן – וחוזרים כמודעות אל הרגע הזה. אל העכשיו, שבו הכל פשוט כפי שהינו… וזה בסדר.
