לפני איזה 7 שנים, כשהייתי בחו״ל, השתתפתי בסדנה מאוד אינטנסיבית. באחד הרגעים שם חוויתי קושי ממש גדול, חוויתי התקף של חרדה, התפרקתי, הייתי מוצף. אז יצאתי החוצה ונשכבתי על האדמה כדי לנסות לווסת ולהרגיע את עצמי.

בת הזוג שלי, צופי, שהייתה שם איתי גם בסדנה, קלטה אותי ויצאה אחריי כדי לתמוך בי. היא ישבה לידי, הרגיעה אותי, דיברה איתי, שמה לי יד על הבטן וליטפה לי את המצח, וזה כל כך עזר לי ותמך בי.

ואז יצאה החוצה אחת המנחות, היא התחילה לגעור בנו על כך שזה לא בסדר שאנחנו יוצאים החוצה, ובכלל, שזה לא בסדר שאנחנו מערבבים עכשיו נשים וגברים (כי באותו הזמן בסדנה התחלקנו בדיוק לנשים וגברים בנפרד).

בנוסף, היא גם אמרה לצופי להוריד לי את היד מהמצח, כי היא טענה שכששמים כך יד על המצח זה חוסם את האנרגיה שזורמת שם, או משהו כזה… והיא הייתה ממש אסרטיבית ותקיפה איתנו.

שנינו לא הבנו למה היא מתנהגת ככה וניסינו להסביר לה שאני ממש צריך עכשיו את התמיכה של צופי, ושזה ממש עוזר לי, אבל היא המשיכה בתקיפות לבקש מצופי לחזור פנימה.

בשלב מסויים היא ממש לקחה את היד של צופי מהראש שלי ואז הובילה אותה פיזית חזרה אל תוך האולם של הסדנה.

אני נשארתי שם על הריצפה, עם התקף החרדה שלי, לבד עם עצמי במקום שיהיה שם איתי מישהו שיתמוך בי ויעזור לי ברגע הקשה הזה.

תוך כדי שזה קרה הייתי לגמרי בשוק מההתנהגות הזאת, אבל הייתי חלש ומוצף מידי באותו הרגע כדי להתנגד לה או לעצור אותה.

בסופו של דבר הצלחתי להרגיע את התקף החרדה וחזרתי גם אל תוך האולם של הסדנה, אבל נשארתי עם כיווץ ומועקה עצומים בלב מההתנהגות הזאת, זה היה ממש טראומתי עבורי.

סליחה שנאמרת ממעמקי הנשמה

בבוקר שלאחר מכן, פגשתי את אותה מנחה בארוחת הבוקר והחלטתי לפתוח איתה בכנות את החוויה הקשה שלי מההתנהגות שלה.

דיברתי איתה מתוך הלב שלי שהיה פגוע ופצוע מאוד ממה שקרה, דיברתי איתה מתוך כאב עצום, והייתי מאוד ישיר וברור איתה. אמרתי לה שאני כל כך פגוע עד שאני חושב עכשיו לקום ולחזור חזרה לארץ באמצע הסדנה.

הסברתי לה כמה היא פיספסה בתגובה שלה, כמה לא ראתה אותי בזמן הכי קשה שלי, כמה הייתה בראש ולא בלב, כמה התמקדה בשמירה על החוקים והכללים במקום פשוט לאהוב ולתמוך באדם שחווה מולה מצוקה..

והייתי בטוח שהיא תתגונן, ותתקוף, ותטיף, ותכחיש, אבל… היא הקשיבה, והקשיבה, והקשיבה. וככל דיברתי הפנים שלה הלכו והתכווצו, הלכו ונכמרו. ראיתי אותה מחזיקה משהו חזק חזק בתוכה, עד שלפתע, פתאום, בבת אחת:

היא פתחה את ידיה, פרצה בבכי תמרורים חסר שליטה, ונפלה על צווארי תוך כדי שהיא זועקת ממעקי העומקים של ליבה: ״אני כל כך מצטערת עמיחי!! בבקשה תסלח לי!! לא היה לי מושג שפגעתי בך עד כדי כך!! כל כך כואב לי לשמוע את זה, אני כל כך מצטערת!!״.

זה היה לחלוטין לא צפויי עבורי… אני לא רגיל שמישהו עד כדי כך מוכן להקשיב, להכיר במה שעשה, לקחת אחריות, ולא סתם לבקש סליחה כדי לצאת ידי חובה, אלא לבקש סליחה ממעמקי המעמקים הכי אמיתיים ואותנטיים של נשמתו.

בשניה הזאת הלב שלי נפתח לרווחה, ביחד עם הלב שלה. בכיתי יחד איתה, זה היה בלתי נשלט. בבת אחת, השתחררה לי מהגוף כל הטראומה שחוויתי.

באותה רגע חוויתי איתה תיקון וריפוי למה שקרה יום לפני, פתאום זרח עליי הלב הכל כך יפה ומלא באהבה שלה, אותו הלב שכל כך הייתי צריך יום קודם לכן כשהייתי במצוקה. הלב הפתוח והכנה עד העצם הזה שלה – ריפא את הכאב שלי עד היסוד.

זה לא מספיק רק לומר ״אוי סליחה, אני מצטער״

כולנו טועים לפעמים, כולנו פוגעים לפעמים, לכולנו יש פצעים ודפוסים שמשתלטים עלינו ברגעים מסויימים. אבל כדי להביא תיקון וריפוי ללב של מי שנפגע מאיתנו לא מספיק רק לומר ״אויי סליחה, אני מצטער״.

סתם להגיד את המילים ״סליחה אני מצטער״ לא מרפא שום דבר ולא מתקן כלום. אם הכנסתי למישהו אגרוף לפרצוף ואז מייד אמרתי לו ״אויי, סליחה אני נורא מצטער״ רק כדי לצאת ידי חובה – זה לא עוזר לו, זה לא מעלים את הכאב שלו.

אני לא יכול באמת להסתובב בעולם, לפגוע באנשים, להגיד להם ״סליחה״ ולצפות שעכשיו הכל יחזור להיות סבבה, כאילו לא קרה כלום. זה לא עובד ככה. אין דרך לעקוף את זה, זה לא משנה גם אם 20 שנה אגיד מהראש ״אני מצטער, סליחה״, זה לא יעזור ולא ירפא כלום.

המילים שלנו לא מרפאות שום דבר, אלא זה הלב שלנו – שמוריד את כל ההגנות והחומות השומרות, שנפתח לחלוטין לפגוש ולהרגיש במלאות את הכאב והפגיעה העמוקה שחוללנו, שמסכים להינגע מן הפצע הפתוח והמדמם של האחר ולהפתח אליו באמת – שמרפא.​