שנים היינו רבים, צופי ואני, בדיוק כשהיינו מתקרבים לימים האלה, אחת לחודש, אתם יודעים… הימים שלפני המחזור. זה היה נורא, כל פעם מחדש איזה טריגר אחר כלשהו היה מצית את הפיצוץ בינינו, והיינו רבים.. ממש חוסר אונים.
ולא משנה כמה ניסינו להתכונן, לרשום התראות ביומן, להיות בתשומת לב מוגברת, כמעט כל פעם מחדש זה היה שוב מגיע, כמו צונאמי, והיינו שוב רבים.
כמו הרבה אנשים, גם אנחנו חשבנו שזה פשוט משהו ״הורמונאלי״ שקורה, ״שככה זה אצל נשים״, ש״אין מה לעשות״, ושפשוט צריך ללכת על ביצים בימים האלה..
אבל בתהליך הריפוי הזוגי שלנו (בנתיב הריפוי ההיתקשרותי), הגענו לאט לאט להבנות חדשות לגבי מה שקורה לנו. כן, נכון, יש גם עניין הורמונאלי שמשחק בזה חלק, אבל, זה ממש, ממש, ממש לא קורה באמת רק בגלל זה.
זה לא רק הורמונאלי
מתישהו בתהליך הזוגי שלנו נפלה לי התובנה, שיש נושא משותף לכל הריבים האלו שקורים לפני המחזור, שמתי לב שלא משנה מה התוכן של הריב – בעומק שמתחת לתוכן, זה תמיד קשור לחוויה עמוקה של צופי שאני לא מספיק שם בשבילה, לא מספיק מכוונן וקשוב אליה, כשהיא צריכה אותי. וזה נכון.
חשבתי לעצמי שאולי בגלל שפיזית הגוף שלה עובר יותר קושי בימים האלה אז היא פשוט צריכה יותר תמיכה באופן טבעי, ובגלל שאני בן הזוג שלה אז היא צריכה אותי מכוונן וקשוב יותר אליה בזמנים האלה.
חשבתי לעצמי שאולי זה בדיוק כמו שכאשר אנחנו מרגישים לא טוב, או חולים, אז אנחנו צריכים אקסטרה רגישות כלפינו ממי שלידנו, כי הכל כל כך רגיש.
ניסינו באמת להתכוונן מחדש בעקבות התובנה הזאת, ניסיתי להיות יותר שם בשבילה בימים האלה, יותר קשוב, יותר רגיש, מכוונן לתת לה תחושה שאני ממש כאן בשבילה.
אבל עדיין, משהו המשיך לא לעבוד לנו, עדיין המשכנו ליפול לתוך הצונאמי הזה שהיה מגיע ומוצאים את עצמנו שוב, כל פעם מחדש, בגלל איזה טריגר שהיה מתרחש, מגיבים בעצבים וחוסר סבלנות האחד לשניה, ואז נפגעים או רבים.
כשהפצעים הראשוניים ביותר בקשר התחילו להפתח
ובשלב מסויים בתהליך הריפוי הזוגי שלנו, כשהקשר שלנו הפך מספיק בטוח וקרוב, כשהרגשנו מספיק מוחזקים ואהובים, וגם מספיק חזקים ויציבים בחיבור ובאהבה שלנו, התחלנו ספונטאנית לפתוח את כל הפצעים הכי עמוקים שלנו מתחילת מערכת היחסים.
התחלנו לפתוח, לגעת, להציף ולדבר, על הטראומות הקשות שגרמנו אנחנו (לא בכוונה..) האחד לשניה, בשנים הראשונות שלנו ביחד.
ומצאנו את עצמנו מדברים, בין שאר הכאבים, על כאב עצום ונסתר שצופי נושאת בתוכה מולי, כאב ופגיעה עמוקים שאני גרמתי לה (לצערי העצום..) אי שם בתחילת היחסים. כאב, שאפילו שכבר דיברנו עליו לא מעט, מעולם לא *באמת* קיבל הכרה *שלמה ומלאה*.
ועברנו עם זה תהליך, זה לא קרה ביום אחד, לא בשבוע ולא בחודש אחד, אבל לאט לאט, אחרי שנפגשנו עם זה שוב ושוב, הגענו בשלב מסויים לרגע הזה, שבו ישבנו האחת מול השני, ועשינו את הריפוי שהיינו צריכים לעשות.. עד תומו. במלאות ובשלמות.
אני, ואני בלבד, אחראי לאיך שאני פגעתי בך!
ישבנו שם ברכב שלי יום אחד, בחניה של הסופר, ודיברנו ודיברנו, היא אמרה לי הכל… הכל… הכל… את כל מה שהכי ישב עליה, עד הפרטים הקטנים והמדויקים ביותר של מה, ושל איך, שגרמתי לה את אותו כאב.
ואני נשמתי, שוב ושוב, וניסיתי לעצור, שוב ושוב, את כל מנגנוני ההגנה שלי, שקפצו מול הכאב שלה (ושלי), שלא רצו להרגיש את זה, כי זה נורא להרגיש את זה, שאני, אני בעצמי, פגעתי ככה בה, באהבת חיי, באישה שיקרה לי מכל בעולם הזה.
אבל לאט לאט, שיכבה אחרי שיכבה, קילפתי את שכבות ההגנה שרצו לבטל, ולדחות, ולהקטין, ולהגיד ״אבל גם לי קרה…״ או ״אבל זה בגלל ש..״, עד שיכולתי לעצור שם, בלי להגן יותר על כלום, ולהגיד לה, בעיניים דומעות ואף נוזל:
נכון, אני עשיתי את זה, אני רואה עכשיו הכל, כל מה שאת אומרת, אני פגעתי בך ככה. אבל לא סתם פגעתי בהך, אלא פגעתי בך – על לא עוול בכפיך! את לא אשמה בזה! ומעולם לא היית אשמה בזה!
וזה לא משנה בכלל אם גם אני נפגעתי בגלל משהו אחר שאת עשית – את לא אשמה באיך שאני הגבתי, אלא אך ורק אני, ואני בלבד, אחראי לאיך שאני פגעתי בך!
יכולתי לראשונה, בעומק חדש של הלב והנשמה, ברובד שמעבר לכל המילים שנאמרו בעבר, להכיר באחריות שלי לאיך שפגעתי בה, לתת לה הכרה מלאה על מה שעברה, להסיר ממנה כל צל של אשמה שנותר – ולבקש ממנה סליחה.
אבל לא סליחה שבאה מהראש כדי ״שנתקדם כבר״. וגם לא סליחה שבאה כדי להסיר מעצמי את כאב האשמה (שתסלח לי כדי שלא ארגיש אשם). אלא בקשת סליחה שהיא פתיחה של הלב, אשר היה סגור ומוגן סביב הפגיעה המסויימת הזאת, עד היום.
בקשת סליחה שהיא הורדה של כל ההגנות, שהיא הסכמה – לתת להכל, לכל מה שעברה בגללי, לכל הכאב והפגיעה והצער, להכנס אליי ללב, ולפתוח אותו לרווחה… ולהפסיק כבר, סוף סוף, להשאיר אותה שם לבד עם כל הפגיעה הזאת. בקשת סליחה שהיא… לחזור להיות ביחד בכאב הזה.
ובמקום הזה קרה לנו ריפוי. משהו קרה. והוא היה אמיתי.
ובמחזור הבא שהיא קיבלה, אפילו שהיה לה כמו תמיד לא נעים בגוף – לא רבנו, אפילו לא קצת. וגם לא היינו חסרי סבלנות או עצבניים האחד לשניה, אפילו לא קצת. ולא היינו רחוקים, אפילו לא קצת. אלא היינו קרובים, ממש, ואוהבים, ממש, לאורך כל הימים האלה כולם.
והבנתי, שמה שקרה לנו תמיד סביב המחזור הוא לא באמת רק בגלל ״הורמונים״, ובטח שזאת לא ״סתם יציאה מאיזון״. אלא זה בגלל החוכמה העמוקה שבגוף שלה; הגוף החכם שלה שביקש מאיתנו כל פעם מחדש שנשלים את הריפוי והתיקון שנדרשים בקשר שלנו.
הגוף החכם הזה, שפעם בחודש, כמו שעון מעורר, לא הרפה, ולא וויתר לנו, ולא וויתר עלינו, עד שהריפוי והתיקון שהיה צריך לקרות, סוף סוף, קרה. ורק אז, הגוף (והלב) החכם והגאון שלה – נרגע.
ואיזה מזל שכך היה. איזה מזל שיש את המחזור הזה, כמה הוא חכם, כמה הוא אוהב, כמה הוא נכון ומדוייק. וכמה הוא בריא. כמה טוב שיש מה שיזכיר לנו (במקרה ששכחנו), שיש עדיין קרע כלשהו, או שבר כלשהו, במערכת היחסים שלנו, ששכחנו לתקן במלאות.
ואני לא יודע, הכל אפשרי, אולי במחזור הבא שוב נריב או נתעצבן האחד על השניה… הכל יכול להיות.
אבל הפעם אדע, שזה ממש לא סתם ״חוסר איזון הורמונאלי״, אלא שיש לנו פשוט עוד ריפוי עמוק לעשות – בשורשיי וביסודות הקשר שלנו – כאב עמוק נוסף המבקש גם הוא לעלות כעת על פני השטח, ולקבל, סוף סוף, את הריפוי והתיקון המלאים שהוא זקוק להם –
כדי שנוכל אנחנו.. להתחבר, ולאהוב, עמוק יותר.
