למה בני זוג יוצאים מהקשר?
ומה גורם להם להימשך חזרה אל תוך הקשר?
למה לפעמים בזוגיות נמשכים לאחרים?
למה נעלמת המשיכה בין בני זוג?
מה מחזיר את המשיכה מחדש, ואיך עושים את זה?
אלו שאלות גדולות מאוד, נכון. אבל התשובה, עבורי, פשוטה מאוד.
דבר ראשון, כשאני מדבר על יציאה מהקשר אני לא מתכוון רק לפרידה, אלא מתכוון לכל סוג אפשרי של יציאה מהקשר הזוגי. זה כולל גם יציאה רגשית או מחשבתית או התנהגותית מהקשר, וכמובן גם יציאה פיזית כמו בגידה או יחסים פתוחים בסגנונות שונים.
התשובה מבחינתי היא פשוטה מאוד, הכי פשוטה שיש. אם אינכם מתחברים למה שאכתוב כאן בהמשך זה ממש מובן, הגיוני, ולגיטימי לחלוטין בעיניי.
אין בכוונתי לנסות לשכנע או לשנות למישהו מכם את תפיסת עולמכם בשום צורה אלא אך ורק – להציע את התובנה שלי למי שמעוניין בה ושמרגיש שיכול לקבל ממנה תועלת.
(אני מדבר על *הרוב המוחלט* של המקרים הנורמטיביים, וכמובן שאינני מתכוון כאן לכל מיני מקרי קיצון הנמצאים בשוליים ושבהם המצב והסיבות עשויות להיות שונות)
כוח המשיכה של הליבה
הנה ההסבר שלי:
יש בטבע כוח משיכה, גרביטציה, כוח הכבידה. ממש כשם שאנחנו נמשכים אל האדמה בכוח המשיכה, כך אנו נמשכים גם אל הליבה בכוח המשיכה. אומנם מדובר על צורה אחרת של כוח משיכה, אך העיקרון הוא אותו העיקרון.
מה שמושך אותנו הוא הליבה. מהי הליבה? היא מה שאנחנו – מתחת, לפני ומאחורי כל ההגנות, השריונות, המלבושים והקליפות. קראו לזה באיזה שם שתרצו.
הליבה היא מרכז הכובד – ככל שהיא נוכחת וגלויה יותר כך אנחנו נמשכים יותר, בכל רובד אפשרי; גם נפשית, גם רגשית, גם שכלית, גם רוחנית, גם אנרגטית וגם פיזית. וככל שהיא מוגנת ומוסתרת יותר כך אנחנו נמשכים פחות, בכל רובד אפשרי.
ככל שבני זוג מעיזים יותר לנכוח בליבה ולחשוף אותה בצורתה המקורית עם האחר, כך היא מושכת מעצמה – ללא שום מאמץ, מאבק, או קונפליקט פנימי וחיצוני – את בני הזוג האחד אל השניה.
פעמים רבות, בשל פציעות וטראומות התקשרותיות שעברנו בילדות, היכולת לנכוח ולחשוף את הליבה בתוך מערכת יחסים אינה פשוט באה מעצמה, אלא מצריכה בחירה מודעת, מוכנות לעבור מסע ריפוי עמוק, ודורשת עבודת ריפוי גדולה. אולם, בכל רגע שבו מצליחים בני הזוג לנכוח בליבה ולחשוף אותה בכנות בתוך היחסים, אי אפשר פשוט להתנגד למשיכה הזאת, זה משהו שקורה לגמרי מעצמו, ללא שום שליטה או בחירה.
ברגעים האלו זה בלתי נשלט, הגוף פשוט רוצה לגעת ולהתחבר, הידיים נשלחות לחבק, הלב יוצא אל האחר, מילים של אהבה וריפוי נאמרות, תנועה של צמיחה בכל רובד אפשרי פשוט מתחילה לתרחש מעצמה, והכל ללא בחירה, או צורך בבחירה. הכל נעשה – לגמרי מעצמו – על ידי כוח המשיכה של הליבה.
זוהי בעצם אהבה – חסרת מאמץ.
כשהליבה נוכחת וגלויה כך, אי אפשר לעצור את זה, אי אפשר להתנגד לה. זה כמו קסם, כמו כשף, כשזה פועל עלינו. זה מושך אותנו האחד אל השניה בכל הרבדים, או במילים אחרות זה מושך את כל הרבדים והממדים שלנו אל תוך הקשר.
אז למה אנשים יוצאים מהקשר?
לדוגמא – למה בני זוג מתחילים פתאום לפנטז על אחרים ואחרות ואפילו לפתח רגשות למישהו אחר? זה קורה בדיוק בגלל שאותו כוח משיכה נחלש. זאת אומרת, זה קורה משום שהליבה של בני הזוג מתכסה בהגנות ונעלמת/מוסתרת.
כשליבה מתכסה ונעלמת, אז קורה בדיוק מה שהיה קורה אם כוח הכבידה של האדמה היה נחלש;
היינו מתחילים לרחף לנו הרחק מן האדמה, גבוה ורחוק יותר ויותר ללא שליטה. זה פשוט היה קורה לנו – בדיוק כפי שהמשיכה לאדמה קורית לנו. אנחנו לא עושים את זה, אלא זה קורה לנו. ללא שום מאמץ.
בדיוק באותו האופן, כאשר כוח הכבידה של הליבה נחלש אנחנו מתחילים לרחף לנו הרחק מן הקשר יותר ויותר, הרחק מבני הזוג שלנו יותר ויותר. וכל זה קורה לנו – שוב – ללא שליטה. זה פשוט קורה לנו.
ואז – שוב – ללא שליטה, אנחנו מתחילים להמשך אל מקומות אחרים בהם נוכח יותר כוח כבידה של הליבה. בדיוק כשם שאם היינו מתנתקים מן האדמה ומרחפים רחוק אל החלל החיצון, אז מתישהו היינו נלכדים בכוח הכבידה של כוכב אחר כלשהו שהיה מושך אותנו אליו.
כשהליבה נחלשת ומתכסה בהגנות, בני הזוג הולכים ומתרחקים האחד מן השניה, ואם לא מחזירים את נוכחות הליבה בזמן ליחסים אז בשלב מסויים, גם אם מחזירים אותה, זה עשוי להיות כבר מאוחר מידי… ייתכן, למשל, שאחד מבני הזוג כבר נחת על כוכב אחר ונצמד אליו בכוח המשיכה.
אבל יש טווח זמן שבו, אם מחזירים את נוכחות הליבה, אפשר עדיין להחזיר את כל האנרגיה שיצאה מן הקשר – בחזרה אל תוך הקשר.
יש טווח זמן שבו עדיין ניתן לעשות את התיקון הזה בתוך הקשר. גם אם מרגישים שכבר אין יותר משיכה פיזית-מינית, רגשית או אינטלקטואלית. גם אם יש כבר פנטזיות או רגשות שהתפתחו לאדם אחר מחוץ לקשר, גם אם הייתה בגידה או פתיחה כלשהי של היחסים.
ואפילו אם לא הורגשה שם מעולם משיכה או אהבה מלכתחילה, עדיין, גם אז, אפילו אז, ניתן לגלות אותה לראשונה בתוך הקשר – בכוחה של הליבה. הכל אפשרי.
אז אל דאגה, ואל ייאוש. גם הכל נראה מפחיד, וקשה, ואבוד בזוגיות. גם אם הכל מרגיש כל כך סבוך, בלתי פתיר ובלתי אפשרי. יש כוח שיודע לרפא הכל, לתקן הכל, לחבר הכל, לאחות הכל, להשיב הכל.
הכוח הזה הוא טבעי לחלוטין וחסר מאמץ,
איננו צריכים להפעיל שום כוח,
הכוח הזה הוא כוח-טבע,
הוא כוחו של הטבע,
המושך אותנו
מעצמו
אליו
אל
הליבה
שאלות ותשובות
ש: ״אז לפי התיאוריה הזאת גם בגידה ״קורת״ לבני זוג או שבכל זאת כן יש בחירה?״
הכל גם וגם. גם קורה, וגם יש בחירה. כי יש גם בחירה הריי, כפי שכתבתי מעל, לחזור אל הליבה בתוך הקשר. למשל, אם אותו בן זוג שמתחיל להתרחק החוצה אל מישהו אחר, או בן הזוג השני שמרגיש את ההתרחקות ממנו, ינכיחו ויגלו את הליבה שבהם בתוך הקשר, אז כוח המשיכה בקשר יתחיל שוב לפעול והם ימשכו חזרה אל תוך הקשר.
ש: ״מבינה מה אתה אומר . אבל בזמן אמת? כשיש חוסר ונמשכים לכיוון אחר כדי למלא אותו? ,עדיין יכולה להיות בחירה? או שזה בלתי נשלט?״
תמיד יש בחירה. אבל לא תמיד מודעים אליה או מבינים שהיא אפשרית, ולפעמים זה בהחלט מרגיש כאילו אין בחירה. אבל גם אז, יש את הבחירה לבקש עזרה, למשל ממטפל זוגי התקשרותי שידע לעזור. זה בהחלט יכול להיות מאתגר מאוד.
ש: ״מה דעתך לגבי האופציה שהליבה יוצרת לעיתים דחייה, כמו מגנטים שהקטבים שלהם משתנים? זאת אומרת, לפעמים בדיוק כשהכי מתקרבים, הכי פותחים הכל והליבה הכי נוכחת וגלויה, והאמת הכי פשוטה וטהורה יוצאת, אחד מבני הזוג מתעצם מזה, מכל הפשטות הטהורה, ומגלה את האלוהות שבו, והשני נבהל ובורח בדיוק מאותו הדבר, האמת הטהורה והפשוטה שנגלתה לפניו הפחידה אותו עד אימה. לי למשל זה קרה עם האהבה הכי גדולה שלי.״
לרוב, כשיש טראומה התקשרותית, טראומה שנוצרה במקום שבו היינו תלויים כילדים ופגעו בנו (או נטשו, דחו, התעלמו, הזניחו, ניצלו וכו׳), אז באופן טבעי מערכת ההשרדות שלנו תעשה כל שביכולתה על מנת למנוע מאיתנו בבגרות שוב להיות במצב של תלות ופגיעות – על מנת לשמור עלינו כביכול שלא נחווה שוב את אותה טראומה. במצב כזה המערכת שלנו תחווה מצב של היקשרות לבת הזוג בתור איום, ואז זה יחווה כמשהו שכאילו, כביכול, דוחה אותנו. אבל, למעשה, אין באמת כזה דבר שהליבה מייצרת דחייה. זה לא קיים. ואם קורה משהו שנראה כאילו הוא כזה, אז זאת רק אשליה אופטית.
כי למעשה, מה שבאמת קורה, זה רק שיש לאחד או לשני בני הזוג טראומה התקשרותית, זאת אומרת שבגוף שלהם נוצר חיבור בין הרגע שבו היה (פעם, למשל כילד) לגמרי בליבה שלו לבין פגיעה שקרתה שם, ואז כשהוא מתקרב אל הליבה (שלו ושל מי שמולו) זה מייצר טריגר לזיכרון הטראומתי, ואז הגוף מקפיץ הגנה, כמו למשל דחייה או התרחקות או הסגרות.
ואז זה נראה בטעות כאילו הליבה דחתה אותו וגרמה לו להתרחק, אבל שוב, זאת רק אשליה אופטית בלבד. הליבה לעולם לא דוחה, אלא תמיד מושכת, אבל בגלל הטראומה הגוף מייצר דחייה. ואפשר לעבוד עם זה, למשל בטיפול זוגי התקשרותי, אפשר לעזור לאט ובעדינות לאותו אדם להרגיש מספיק בטוח על מנת לחשוף לאט לאט ולהתחבר לאט לאט אל הליבה שלו, שבעומק הטראומה, ולחולל שם ריפוי עמוק דרך הקשר הזוגי הבטוח.
