״הדרך הבריאה ביותר לאכול היא להכניס כמה שיותר אוכל לפה בכל ביס, לאכול כמות גדולה ככל האפשר בכל ארוחה, ולאכול כמה שיותר ארוחות במשך היום. כמה שאוכלים יותר, ככה בריא יותר!״ – הגיוני לא?!
״הדרך הטובה ביותר לעשות אימון גופני היא להרים משקולות כבדות ככל האפשר ישר על האימון הראשון, להתאמן כל היום, כל יום, בלי שום הפסקה או מנוחה. וכמה שמתאמנים יותר, ככה בריא יותר!״ – הגיוני לא?!
ברור לכולם (אני מקווה..) כמה שההצהרות האלה מוטעות וכמובן גם מסוכנות לבריאותנו אם באמת ניישם אותן, נכון?
אז למה פתאום, כאשר מגיעים לעולם הריגשי, נראה הגיוני לכ״כ הרבה אנשים להגיד דברים כמו:
״הדרך הנכונה ביותר לריפוי היא תמיד להרגיש את כל הרגשות שלנו, וכמה שיותר, לא משנה כמה הם קשים לעיכול, וכמה שמרגישים יותר ככה בריא יותר!״ – למה זה כן נשמע הגיוני לאנשים?!
ומה לגבי האמונות האלה?:
״אם אוכלים ואז עוצרים לנוח לעכל, זה לברוח מהאוכל! וזה ממש לא בריא!״,
״אם הולכים לנוח אחרי אימון כושר זה לברוח מהמשקולות! וזה ממש פוגע בכושר!״.
האם הן נראות לכם הגיוניות?!
אז למה זה נראה הגיוני לכ״כ הרבה אנשים להגיד ״אם אתה לא מוכן להרגיש את כל הרגשות שלך כאן ועכשיו אז אתה בורח מהרגשות, וזה מונע ואף פוגע בריפוי!״?!
האם חייבים להרגיש הכל בבת אחת?
יש תפיסה שאומרת ש-״חייבים להרגיש הכל! וכמה שיותר!״, ולא רק זה אלא גם ש-״לא להרגיש זה לא טוב! זאת בריחה! ובריחה זה לא בסדר!״.
הרבה מאוד אנשים בעולם הזה הם פגועים של התפיסה הזאת, בין נפגעו על ידי עצמם, אחרים או אפילו מטפלים שעובדים בגישה הזאת (וכן, גם אני כאדם וכמטפל האמנתי בזה פעם לצערי).
אנשים רבים נפגעו מהגישה הזאת משום שנדחפו בכוח לפגוש עוצמות וכמויות של רגש מעבר לסף יכולת ההכלה הנוכחי של מערכת העצבים שלהם.
וגם כאשר המערכת שלהם ניסתה לווסת את העוצמות הרגשיות כך שתצליח להתמודד ולעכל אותם (ניתוק, הדחקה, הסחות דעת וכו׳) אמרו להם שזה נקרא ״לברוח״, ושלברוח זה ״לא בסדר״. בזמן שזאת בכלל לא בריחה, אלא וויסות – בריא וחשוב.
לפעמים חשוב לברוח
והאמת היא ש״בריחה״ היא בכלל מנגנון הגנה טבעי וחשוב (חלק ממנגוני הילחם-ברח-קפא של גזע המוח). וכשמבינים אותה, מבינים גם שלפעמים בתהליך ריפוי נכון מאוד לתמוך בניסיון הבריחה של אדם כך שיצליח להשלים אותה. למה?
כדי לתת לו את הרשות הפנימית להגן על עצמו בתוך זכרון החוויה הטראומטית. אותה חוויה שכנראה כאשר עבר אותה בעבר, אז לא הצליח באותה סיטואציה להגן על עצמו.
האישור לברוח מאפשר למערכת שלו לחוות את אותה חוויה טראומטית אבל הפעם בהבדל אחד חשוב: הפעם עם היכולת להגן על עצמו ולברוח משם. למשל במקרים כמו חווית אונס, או תקיפה אחרת, טוב לברוח משם.
שחזור טראומה או ריפוי טראומה?
ומה שקרה לאותם אנשים אשר נדחפו בכוח אל תוך מפגש עם חוויות רגשיות עוצמיות מידי עבורם, הוא שלא באמת הצליחו לעבד ולעכל את מה שפגשו, ולכן גם לא הצליחו לצמוח מתוך המפגש הרגשי הזה.
מה שקרה להם שם הוא שהם חוו שוב את הטראומות שלהם, אבל – ללא הכלים להתמודד איתן. ולא רק שנפצעו בגלל זה שוב, אלא ייתכן שגם הואשמו או האשימו את עצמם בכך והרגישו כישלון.
כשחווים משהו עוצמתי מבלי שיש לנו כלים להכיל, לעכל או להתמודד איתו, זה נקרא: ״שיחזור טראומה״. וזה פשוט טראגי בעיני. במיוחד כאשר הולכים לטיפול, כדי להירפא, ודווקא שם זה קורה שנפצעים מחדש.
ומהו ״ריפוי טראומה״? אפשר לומר שגם זה יהיה לפגוש את התכנים האלה, אבל – עם כלים שמאפשרים להכיל, לעכל ולהתמודד (ולפעמים לברוח זה בדיוק הכלי המתאים). וגם בקצב הדרגתי שמתאים למצבה של מערכת העצבים באותו הרגע.
לעבוד בגינה בזמן שחולים עם 40 מעלות חום
הגישה שאומרת ״צריך להרגיש הכל וכמה שיותר! ואסור לברוח!״ ממש דומה למצב שבו אדם דוחף את עצמו בכוח לעבוד בגינה, לחפור ולעדור ולסחוב סלעים, ביום שמש חם כאשר הוא חולה מותש וסובל מחום של 40 מעלות… כן, נכון, זה אחלה לעבוד בגינה, זה באמת דבר נפלא ומאוד בריא – אבל לא כשאתה חולה עם חום של 40 מעלות! 🙂
ואותה גישה בעצם אומרת במילים אחרות – ״מה שהכי בריא זה לעבוד בגינה וכמה שיותר! ולא לנוח!״, בלי שום התחשבות במצב המערכת של האדם, בלי התחשבות בהיותו בריא או חולה, חלש או חזק וכו׳.. וזה כל כך טראגי, בעיני כשאנחנו פועלים כך בחוסר הקשבה לעצמנו, זה ממש יכול לפצוע אותנו, במקום לרפא
ושיהיה ברור – אני ממש ממש לא נגד להרגיש!
ברור לי שחשוב מאוד להרגיש ולהיות בקשר עם מה שקורה בתוכנו. אבל, השאלה היא – באיזה אופן וקצב אנחנו עושים את זה? וגם, באיזה מצב מערכתי שלנו אנחנו עושים את זה?
מה שאני אומר זה ש:
כן, אחלה, להרגיש זה טוב, אבל – מתוך הקשבה ליכולת של המערכת שלנו בכל רגע נתון, בצורה הדרגתית, קשובה, עם כלים, עם משאבים מתאימים.
בדיוק כמו שלא צריך לאכול 3 מגשי פיצה בבת אחת (טבעונית, כמובן 😉 ), אלא אפשר לאכול אותם לאט לאט, על פני כמה ימים. זה עדיין יהיה לאכול 3 מגשי פיצה שלמים.. רק בלי כאב הבטן, בלי ההקאות שיבואו, בלי ההרעלה ובלי הפגיעה במעיים ומערכת העיכול. זה יהיה לאכול – אבל – בהקשבה לגוף שלנו, בצורה שמאפשרת לנו לעכל את המזון, בדרך שבריאה לנו.
אז, מה שנכון למערכת העיכול הפיזית שלנו – נכון גם – למערכת העיכול הרגשית שלנו.
גופים (ונפשות) זקוקים להדרגה והקשבה לקצב הנכון שלהם, כמעט בכל דבר. זה כמעט אף פעם לא נכון לדחוף בכוח ובבת אחת גופים (ונפשות) לעשות משהו בקיצוניות. זהו הגיון בסיסי מאוד, אבל משום מה, כל כך הרבה פעמים מפספסים או מתעלמים מההגיון הפשוט הזה. וחבל כל כך בעיני.
חשוב לי כל כך להעלות את הנושא, שוב ושוב. וחשוב לי כל כך להזכיר את זה:
- לכל אדם שמנסה להתמודד בעצמו בחייו עם הטראומות והפצעים שלו ומנסה להבריא ולהחלים מהם.
- למטופלים, חשוב בעיני שידעו שהם לא צריכים לעולם לעשות משהו שלא מרגיש להם נעים או נכון במאה אחוז בגוף שלהם (כאמור, יש גם דרך נעימה לפגוש רגשות לא נעימים).
- למטפלים, אני חושב שזה יכול לעזור להפוך רגישים וקשובים יותר למטופלים ולשדרג כך מאוד את היכולת לעזור לאנשים.
