כאשר ילד בא להורה שלו ואומר לו במילים עדינות או קשות ״אתה פגעת בי, בגופי, בנפשי, שרטת את נשמתי (עכשיו, אתמול, לפני 20 שנה..)״ הוא לא באמת אומר את זה כדי לגרום אשמה ובושה או להכאיב להורה שלו, אלא מתוך בקשה להכרה.
משום שהכרה כזאת שנותן ההורה, בכוחה לרפא את אותו הפצע שגרם ההורה. והילד, בעצם, מבקש מן ההורה שלו ריפוי. הוא מבקש ממנו אהבה. הוא מבקש ממנו עזרה, כדי שיצליח לסגור את הפצע המדמם שבנפשו ולהגיע סוף סוף להשלמה.
אבל כ״כ הרבה מאיתנו ההורים – דווקא *בגלל* שאנחנו כ״כ אוהבים את הילדים שלנו ואכפת לנו מהם ברמות הכי עמוקות ואינסופיות – לא מסוגלים לפעמים להכיר בכך שיש מקומות, מצבים ורגעים מסויימים בחיינו, שבהם פגענו, ואולי גם פוגעים בהווה, בילדינו. בגלל האשמה הנוראית שזה מעורר בנו, שכואבת עד אינסוף.
זה פשוט נורא מידי עבורנו, איום מידי, מכאיב מידי, בלתי ניתן לעיכול, שאנחנו שאוהבים אותם יותר מכל דבר אחר בעולם הזה כולו, אנחנו עצמנו פגענו בהם עד כדי כך – בנשמות הרכות האלה שאנחנו אוהבים יותר מכל.
ולכן, באופן אירוני, פרדוקסלי ובעיקר טראגי כ״כ, דווקא בגלל שאנחנו לא מסוגלים לפעמים להכיר בכך ולקבל את העובדה הכ״כ כואבת הזאת – שלמרות האהבה והאכפתיות האינסופית שלנו אליהם, פגענו בהם:
כשהם באים ומבקשים מאיתנו הכרה לכאב שלהם, באינספור צורות שונות – בגלל האשמה הכ״כ כואבת שאנו חשים – אנחנו סוגרים אליהם את ליבנו, פשוט כי זה כואב לנו מידי, ומסרבים, שוב ושוב, כ״כ הרבה פעמים, להעניק להם את אותה הכרה, את אותו הריפוי שליבם הרך מבקש מאיתנו – עכשיו.
לעצור את מעגל הפגיעה
וכך… כמה טראגי…
אנחנו ממשיכים, שוב ושוב,
לפגוע ביקרים לנו מכל, אפילו יותר.
זהו מעגל הפגיעה המתמשך,
ואותו – ניתן לעצור. בפשטות ובקלות.
פשוט לעצור, לנשום, להסתכל על הילד שלנו,
להסכים לשמוע אותו, להסכים להקשיב לליבו *באמת*,
ופשוט להגיד, מהלב ובכנות, את מילות הקסם, מחוללות הריפוי:
זה נכון, אתה צודק, זה קרה, אני מוכן לראות את זה,
אני רואה כיצד פגעתי בך, לא ראיתי אותך, לא הבנתי אותך,
לא הייתי איתך, לא שמעתי אותך, לא הענקתי לך, השתמשתי בך,
לא הייתי ההורה שהיית צריך שאהיה עבורך שם ואז, במשך כל הזמן הזה.
וזה עצוב לי, וזה כואב לי עד מעמקי נשמתי, כאב נורא, שזה מה שקרה,
ואני מצטער על כך עד אינסוף, ואני מבקש ממך עכשיו, בכל ליבי, סליחה.
לבחור להיות ההורה שרצינו
באופן פרדוקסלי כל כך,
דווקא הענקת ההכרה בכך
שלא הצלחנו לאהוב אותם אז,
היא – הדרך לאהוב אותם עכשיו.
ההסכמה להכיר בכך עכשיו ולקחת אחריות
לא הופכת אותנו ל״הורים נוראיים״ אלא להפך,
היא מה שהופך אותנו *עכשיו* להורים נפלאים.
וזה נקרא, להתעורר, להתבגר, להתיישב באמת בכיסא של ההורה.
נכון, זה כואב כל כך להודות שלא הצלחנו לאהוב כמו שרצינו אז.
אבל זאת לא סיבה להמשיך עם זה עכשיו. לא, לא חייבים.
כי עכשיו
עכשיו אפשר
אפשר לבחור
להפוך להורה
להורה שרצינו
להיות עבורם
לא מאוחר לעולם
לבחור לאהוב
שלוש הערות חשובות:
- זה נכון גם לגבי כל מערכת יחסים אחרת שבה היתה פגיעה של אחד מהצדדים בעבר.
- כמובן שלא כל הקשיים של ילדים קטנים או בוגרים הם אך ורק בגלל ההורים, יש עוד אינספור גורמים אחרים בחיים של אנשים שעשויים להיות המקור או קשורים לפגיעה. אבל על אותו החלק שכן קשור בהורים, עליו ההורים יכולים לקחת אחריות (לא לקחת אשמה, אלא אחריות! זה שונה לגמרי), להעניק הכרה לילד ובכך לתמוך בתהליך הריפוי וההחלמה שלו.
- כאשר הורה פוגע בילדו, לא רק הילד עובר טראומה אלא גם ההורה. זוהי חוויה טראומטית מאוד עבור הורה להבין שפגע בילד שלו. ובגלל החוויה הטראומטית כל כך הזאת עבור ההורה, בהרבה מאוד מקרים, באופן לא מודע, על מנת להתמודד עם הטראומה, מערכת העצבים של ההורה מייצרת מנגנוני הכחשה והדחקה של הפגיעה בילד עד שהפגיעה הופכת מודחקת אפילו מן ההכרה שלהם עצמם והם משוכנעים שמה שקרה בעצם מעולם לא קרה – אפילו שהוא כן כקרה. כך שלפעמים, גם אם ההורים לא זוכרים שמשהו קרה, זה לא אומר שזה לא קרה בפועל.
- בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא האם משהו קרה או לא קרה, אלא שלילד כואב, ושהכאב הזה מבקש מקום. אז גם אם ההורה לא זוכר את מה שקרה, או חושב שזה לא קרה, עדיין, הוא יכול לתמוך בילד על ידי מתן מקום והכרה לכאב שהילד נושא בתוכו.
- זה בהחלט עשוי מאוד להקל על ההורה כאשר הילד לא מגיע מתוך האשמה כלפי ההורה, אלא ממקום בוגר של לב פתוח המבקש עזרה והכרה. אבל, לפעמים מדובר בילדים קטנים שאין להם עדיין את הבגרות הרגשית הזאת וגם לא כלים מתקדמים של תקשורת רגשית, וכאן האפשרות שלנו כהורים לבחור לאהוב, לבחור להתיישב בכיסא ההורה ולראות מעבר למילים המאשימות, לראות את הלב הכואב והתמים שמתחת למילים.
