השעה כבר ממש מאוחרת, אבל לאור בן ה3.5 ממש לא רוצה ללכת למקלחת אלא רוצה להמשיך לשחק איתי. אני גם רוצה לשחק איתו, אבל מודאג מהאפשרות שהוא תכף יכנס להיפר בגלל העייפות, ואז תהיה לנו סאגת בכי קשה, ואז הוא ישן עוד יותר מאוחר, ואז גם ישן גרוע ויקום מוקדם מהרגיל, ולכן לא ישן מספיק, וגם אני.

זה לא שחייבים להתקלח כמובן, אבל אני יודע כמה הטקס הזה של לפני השינה עוזר לו, אז אני מתחיל להוריד לו את החולצה כדי להתקדם למקלחת, והוא מתחיל פתאום לבכות נורא. אני עוצר מייד. ומרגיש חסר אונים. אני רוצה שמשהו יקרה, הוא לא רוצה, הוא רוצה משהו אחר. ובתוכי אני מרגיש שאני לא יודע מה לעשות.

אני משתף אותו, בכנות, ככה כמו שזה, שאני לא יודע מה לעשות. שאני לא יודע מה לעשות כדי שנלך למקלחת ונלך לישון באופן כזה שגם יקח בחשבון את מה שהוא רוצה וחשוב לו. אבל זה לא משנה כלום, הוא ממשיך בשלו כמובן.

אני חזק ממנו, ואני יכול להשתמש בכוח שלי כדי להכריח אותו לעשות מה שאני רוצה. אפילו שהוא לא רוצה. אבל עשיתי מזמן מאוד החלטה בחיים שלי: שאני לא רוצה לעולם, לעולם, להשתמש בכוח שלי כדי לכפות על אחרים את הרצון שלי, לעולם. בטח שלא על הילד הקטן שלי.

זה לא אומר שאני תמיד מצליח. כי לפעמים, לצערי העמוק כל כך, אני מתבלבל לרגע, בדיוק כמו עם החולצה הזאת, כי הנה, לרגע אחד ניסיתי להשתמש בכוח שלי כדי להשיג את הרצון שלי.

למה עשיתי את זה?

מתוך מצוקה, מתוך חוסר אונים, מתוך בילבול, ומתוך מחסור גדול בחשיבה יצירתית שיכולה להמציא דרכים בהן אנחנו מצליחים לשתף פעולה למען מה שחשוב לשנינו בו זמנית, כך שאף אחד לא כופה שום דבר על השני וכולנו מקבלים מענה לצרכים העמוקים שלנו.

אבל זה שיש לי הסבר אמפתי וסיבה הגיונית מדוע עשיתי את זה – לא אומר שלא עשיתי את זה, לא אומר שלא השתמשתי בכוח שלי כדי לכפות את הרצון שלי, לא אומר שלא הייתי אלים לרגע אחד, לא אומר שלא פגעתי. ולא אומר שאני לא צריך לתקן עכשיו מה שעשיתי.

בין אם יש לי הסבר אמפתי וסיבה הגיונית או לא, המציאות היא עדיין – שפגעתי. זו עובדה, וזאת המציאות.

לאור בוכה נורא, ולא מפסיק. מתוך הבכי הוא ממלמל משהו, אבל אני לא מצליח להבין אף מילה. לרגע אחד אני כבר מתחיל לאבד סבלנות, מתחיל להתעצבן, נכנס למצוקה.

אבל אז מצליח איכשהו לעצור ולהגיד לו: מתוק שלי, אני לא מצליח להבין שום דבר כשאתה מדבר איתי מתוך הבכי, ואני ממש רוצה להבין מה אתה אומר, האם אתה יכול בבקשה רק לרגע אחד קטן לעצור את הבכי ולהגיד לי את זה כך שאצליח להבין אותך?

פתאום הוא מקשיב לי, ואני רואה איך הוא ממש ממש מנסה לעצור לרגע את הבכי כדי להצליח להסביר לי. ואז, איכשהו בין הנשימות המהירות הוא מצליח להגיד לי את זה בצורה שאני מצליח לשמוע ולהבין:

״אבא, אבא, אני צריך שתבקש ממני סליחה…״

ואז בום… המילים שלו נוגעות כל כך עמוק בלב שלי, שנפתח לרווחה… ואני משיב לו ״מתוק שלי… אתה צודק כל כך…!! זה בגלל שניסיתי להוריד לך את החולצה קודם כשלא רצית נכון?״

והוא ממשיך למלמל מתוך הבכי: ״כן… זה היה לי לא נעים… אני רציתי לשחק איתך בלגו.. וניסית להוריד לי את החולצה… וזה היה לי לא נעים.. אני צריך שתגיד לי סליחה…״

המילים שלו נכנסות לי כמו חץ לתוך הלב, זה כואב, זה פותח את הלב, אבל אני מסכים להרגיש את הכאב הזה ולא להגן על עצמי מפניו. אני מחבק אותו אותו חזק אל הלב שלי, ואומר לו ממעמקי נשמתי:

״אתה כל כך צודק…! אני כל כך מבין אותך…! נכון…! עשיתי לך משהו לא נעים, אתה צודק..! לא הקשבתי לך… אתה צודק…! אני כל כך מצטער מתוק שלי, אני מבקש ממך סליחה אהוב שלי, מעומק הלב שלי…! תודה שאמרת לי, אתה כל כך צודק, אני מצטער כל כך…. סליחה…״

ואז – הוא נרגע. לגמרי.

הכל נרגע. הוא קיבל מענה. כי הסכמתי לתת לו הכרה מלאה, ותוקף מלא, לפגיעה שאני גרמתי לו. תיקנתי את מה שהרסתי. חיברתי את מה ששברתי. איחיתי את מה שפצעתי – שזה לא רק את הלב המתוק שלו שנפגע, אלא גם הקשר ואת מערכת היחסים שלנו שנפגעה.

במציאות מקבילה כל כך בקלות הייתי יכול להתעצבן עליו, על שהוא לא מפסיק לבכות, ולהשתמש ביותר כוח מתוך המצוקה וחוסר האונים שלי. הייתי יכול לצרוח עליו ״די! די כבר!״, הייתי יכול לספר לעצמי שהוא ״סתם מתנגד!״ או שהוא ״ילד נוראי!״.

אבל במציאות שלנו עצרתי להקשיב לו, להקשיב לו באמת מבלי להגן או להתגונן. הסכמתי להכיר בעובדה שפגעתי בו, הסכמתי לכאוב את זה, הסכמתי להביע צער כנה מעומק ליבי ולבקש סליחה אמיתית.

והסכמתי גם לתקן.

עצרתי הכל, והלכתי לרגע אחד לשחק איתו בלגו. כי דיברנו עוד והסכמנו במשותף שנבנה בית אחד בלגו ביחד, ואז נלך ביחד לשחק בדוש עם הברווזון והדלי. וכך עשינו.

מצאנו לנו באותה נקודה דרך משותפת, יצירתית, שעובדת לשנינו, שנעימה באמת עבור שנינו, שאין בה אלימות, שאין בה כפייה. דרך של שיתוף פעולה, במקום דרך של כפייה אלימה וכוחנית.

דרך שבה אני לא מנצל את העובדה שאני יותר חזק ממנו כדי לגרום לו בכוח לעשות את מה שאני רוצה. דרך שבה מה שחשוב לו ומה שחשוב לי – חשובים וראויים עבורנו באותה המידה, ומקבלים מענה גם יחד.

דרך שבה אנחנו יוצרים ביחד, במשותף,
מערכת יחסים בטוחה, קרובה,
בריאה, טובה ומיטיבה,
כמו שהלב רוצה.​