כאשר לא מבינים לעומק את המושג ״תלות״ בקשר זוגי, מתבלבלים לפעמים לחשוב בטעות שזה אומר ״תלותיות״. וכשלא מבינים לעומק את המושג ״זקוקים״ חושבים לפעמים בטעות שזה אומר ״נזקקים״. אך הם אינם אותו הדבר בכלל.
תלותיות ונזקקות הן תוצאות של קשר לא בטוח. זה בעצם מצב של תגובת חרדה בתוך קשר לא בטוח. ומה שגורם לקשר להפוך ללא בטוח, בין השאר, זה הניסיון המאולץ והלא אורגני ליצור מובחנות בקשר בכוח – מתוך הפחד העמוק (טראומה התקשרותית) מלהיות זקוק (שזה שונה מנזקק) ותלוי (שזה שונה מתלותי) בתוך קשר. בגלל ששם פגעו בנו, או נטשו אותנו, אי שם בעבר/בילדות.
אנחנו תלויים – וזאת עובדה שאין לגביה בחירה
אין באמת בחירה האם להיות תלויים או לא, זה מצב נתון. בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ואין כאן בחירה. אבל יש בחירה האם להכחיש את זה, להאבק בזה, להילחם בזה, לנסות להיות מעבר לזה, או להפסיק את כל המאבק הזה ולקבל את הטבע שלנו עצמו.
מעצם היותנו בני אנוש אנחנו פגיעים, בכל רמה אפשרית (פיזיולוגית, נפשית, רגשית, מנטלית), ובשל היותנו פגיעים אנחנו תלויים בתנאים מסויימים על מנת לשרוד, להתקיים ולשגשג, וזאת עובדה פשוטה. בדיוק כמו שאנחנו תלויים בחמצן ובלעדיו נמות.
אנחנו לא ״תלותיים״ בחמצן, אלא אנחנו ״תלויים״ בחמצן.
ואנחנו לא ״נזקקים״ לחמצן, אלא אנחנו ״זקוקים״ לחמצן.
למשל, בגלל הקירבה הפיזית והנפשית, בני הזוג יכולים לפגוע בנו באינספור צורות, גם פיזיות וגם ריגשיות ונפשיות, ואנחנו זקוקים להם ותלויים בהם שישמרו עלינו (על גופנו, על נפשנו) ועל הקשר – כדי שנוכל להיות ביחד מבלי שמערכת העצבים תפעיל את מערכות ההגנה ואז נאבד את הקשר והחיבור.
סגנונות ההתקשרות הלא בטוחים
אנחנו זקוקים לבני הזוג שלנו ותלויים בהם – על מנת שתוכל להיות קירבה בינינו – כי אם הם לא שומרים עלינו בתוך הקשר, אנחנו נצטרך לשמור על עצמנו מפניהם ואז לא תהיה יותר קירבה.
אחת הדרכים שבה בני אדם שומרים ומגינים על עצמם בתוך קשר מפני פגיעה ומפני להיות בפגיעות (בגלל שהקשר לא בטוח עבורם מספיק) הוא על ידי ניסיון שכלתני, מאומץ ולא אורגני לייצר כל הזמן מובחנות מאולצת, שזה אומר בעצם לשמור על מרחק רגשי מבני הזוג ומן הקשר (בשונה ממובחנות אורגנית שדווקא כן מאפשרת חיבור וקירבה). הדרך הזאת מכונה ״סגנון התקשרות נמנע״ או ״דה-אקטיבציה״ כמו שכתבתי במאמר הקודם.
הדרך הנפוצה השניה, כמו שכתבתי במאמר הקודם, היא ״היפר-אקטיבציה״ שזה בעצם מה שקוראים לו בטעות לפעמים ״נזקקות\תלותיות״, ובעצם מכונה ״סגנון התקשרות חרד״.
זה מתבטא הרבה פעמים בניסיונות שליטה, הינדוס ואירגון של בני הזוג על מנת שלא יתנתקו/יתרחקו מאיתנו, וזה עשוי גם להתבטא הרבה פעמים בשיפוט, בביקורת, בדרישה, בהאשמה וכו׳. בין זה לבין מה שאני קורא לו ״להיות זקוק ותלוי״ יש מרחק אינסופי.
סגנון ההתקשרות הבטוח
כשאני מדבר על להסכים להיות תלוי וזקוק בתוך קשר זוגי, אני מדבר למעשה על מה שמכונה ״סגנון התקשרות בטוח״, שבו, בגלל שאין מלכתחילה, או בגלל שריפאנו את הטראומה ההתקשרותית שלנו דרך שהייה בקשר בטוח, אנחנו לא מפחדים יותר מהמצב הטבעי הבריא שלנו כבני אדם.
זאת אומרת שאנחנו לא מפחדים מהיותנו תלויים (שזה שונה מתלותיים) או זקוקים (שזה שונה מנזקקים) לבני הזוג שלנו, משום שבטוח לנו, משום שהם בטוחים לנו, ומשום שהקשר בטוח לנו.
אנחנו זקוקים, ואנחנו מקבלים מענה האחד מהשניה באמצעות הקשר הבטוח – והמענה הוא ממש לא שהם צריכים תמיד וכל הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, אלא הוא הביטחון הרגשי והידיעה העמוקה שבאמת אכפת להם מאיתנו ושהם באמת כאן איתנו, ורוצים להיות איתנו.
ולכן החרדה בקשר נרגעת, ויחד איתה נרגעים סגנונות ההגנה שלנו (גם הנמנע וגם החרדתי), ואז אין יותר ניסיונות הכחשה או שלילה של תלות מן הצד האחד, וגם לא הצמדות (תלותיות ונזקקות) חרדתית מן הצד השני.
אז יש מצב של קשר בטוח, שבתוכו מתקיימת גם מובחנות טבעית ואורגנית בריאה. הביטחון והמובחנות, הביחד והלבד, העצמי והקשר, מתקיימים בו זמנית, ללא שום סתירה ביניהם, כשני צדדים של אותו המטבע.
