ניתוק רגשי.
זה אחד הדברים המרכזיים שאני ״עושה״ כשמפחיד לי. אני כותב עם מרכאות כי אני לא עושה את זה במודע או מבחירה, אלא זה פשוט נעשה, קורה לי מעצמו, הגוף שלי עושה את זה לבד בהרבה רגעים.

אני זוכר איך כילד קטן, כשהייתי נעלב או נפגע ממישהו במשפחה, לא הייתי בוכה ולא הייתי מראה את זה, אלא הייתי מחזיק הכל חזק בפנים, עושה איזה קיפאון בפרצוף שלי כדי שלא יראו מה אני מרגיש, ואז רץ רחוק רחוק רחוק, עד למקום שבו אף אחד לא רואה אותי, ורק שם, רק לבד לבד, בוכה.

במהלך החיים נהייתי מודע לזה יותר ויותר – לנטייה האוטומטית להתנתק רגשית ברגעים מפחידים. זה לא משהו שבהכרח אפשר לראות בקלות מבחוץ, אני יכול להעמיד פנים שאני ממש מחובר ונוכח, אבל באותם רגעים של ניתוק משהו באנרגיה שלי, משהו עדין, לא באמת מחובר. מי שרגיש מספיק יכול להרגיש את זה מייד.

ניתוק זה לא בהכרח ״רע״

חשוב לי לציין שניתוק הוא לא בהכרח ״רע״, וחיבור הוא לא בהכרח ״טוב״. כל דפוס שקיים, קיים בגלל שיש בו חוכמה כלשהי, ובגלל שברגעים מסויימים הוא נחוץ וחשוב, וגם נכון. הניתוק שמר עליי ועזר לי לשרוד כל כך הרבה רגעים, ותקופות נוראיות בחיים שלי, שבלעדיו פשוט לא הייתי שורד.

בראייה שלי, הניתוק הזה הוא בכלל סוג של ״מלאך שומר״, בדיוק כמו כל דפוסי ההגנה שלנו – הם כולם ״מלאכים שומרים״, מלאי חוכמה ואהבה בליבם, אשר האינטליגנציה שיצרה ומקיימת את החיים יצרה בתוכנו, ממש ברמה הביולוגית.

כמובן שזה לא כל הזמן כך, לשימחתי במהלך החיים שלי עברתי כזה מסע ארוך ועמוק כך שאני מצליח להיות מחובר רגשית הרבה יותר היום מאשר פעם, הרבה יותר מהזמן, הרבה יותר לעומק. אבל עדיין, משם ״באתי״, זה הדפוס האוטומטי העתיק, אז עדיין, נורא בקלות, זה מה שקורה לי ברגעים מסויימים, בהם אני חוזר לשם.

מאז האסון שקרה לנו ב7.10, ומאז כל המלחמה הנוראית הזאת וכל האסונות שממשיכים לבוא עוד ועוד כל הזמן, משהו עמוק בי התנתק בכל החודשים האלה. לא יכולתי, לא מסוגל, להרגיש כזאת אימה וזוועה, זה מחריד אותי עד מעמקי נשמתי, והניתוק פשוט קורה מעצמו, כי אחרת, ככל הנראה, לא אצליח לתפקד או לשרוד את זה בכלל.

אני צריך לעשות המון המון עבודה, להביא המון מודעות וכוונה, ולהעיז באומץ שוב ושוב להראות אותי, גם לעצמי וגם למי שאיתי, לגעת במה שקורה בתוכי, להשאר עם הגוף והלב, וזה מה שאני עושה כל הזמן הזה.. מתנתק ומחזיר את עצמי, שוב ושוב ושוב. וזה אתגר, זה לא קל לי בכלל. אבל זה ממש מרגיש לי נכון. למה?

המחירים של הניתוק

כי יש לניתוק הזה מחירים גדולים… קודם כל המחיר של לאבד את עצמי, את הלב שלי, להפוך לזומבי, לרובוט מתפקד. זה פשוט איום ונורא. ובאופן מוזר, להיות בניתוק מרגיש ממש מפחיד.

ויש את המחיר של מה שזה עושה למערכות היחסים בחיים שלי; זה הורס אותן. זה פוגע בהן. זה הופך אותי ללא נגיש, אי אפשר לגשת אליי, אי אפשר להרגיש אותי, אי אפשר לפגוש אותי באמת או להיות איתי באמת ביחד.

זה הופך אותי לרחוק ומרוחק, וזה משאיר את מי שאיתי נורא נורא לבד, נטוש, דחויי. זה פוגע במי שאיתי, כי זה פוגע מאוד כשמישהו קרוב עוזב פתאום ונעלם. גם אם ״רק״ רגשית.

וזה עושה למי שאיתי נורא נורא לא בטוח איתי. זה מפחיד את מי שאיתי. כי מפחיד נורא להשאר לבד בתוך קשר, הרבה מעבר לכמה שרוב האנשים מוכנים להודות בזה.

וכשמי שאיתי מרגיש לבד, ולא בטוח, ושמפחיד לו איתי – אז מי שאיתי, בד״כ, יעשה משהו כדי להגן על עצמו, יגביר את זה הגנות שלו:

אולי הוא יתנתק מעצמו גם, יעשה כאילו הכל ממש בסדר בזמן שיכבה את עצמו מבפנים. אולי הוא יתנתק ממני, יתייאש ויוותר עליי, ילך ממני. אולי או יתקוף אותי, יאשים ויבקר וישפוט וידרוש. ובכל מיקרה, זה לאבד את הקשר ואת מי שאיתי.

ואלו מחירים כבדים מאוד שאני משלם, כשאני מתנתק.

איך מתחברים מחדש?

ומה שאני מנסה לעשות עם כל זה, הוא בדיוק את מה שאני מלמד גם את הזוגות שבאים אליי; אני מנסה להעיז להראות את מה שקורה לי, זאת אומרת לדבר עליו במקום לדבר (או לשתוק) מתוכו. זה בעצם לבחור להשאר ביחד גם כשזה קורה.

למשל, לכתוב את הפוסט הזה, לדבר על מה שקורה לי, זה להראות אותי..
לספר שברגע זה אני מנותק ושאני לא מצליח ולא יודע איך להתחבר –
זה שונה מאוד מאשר רק להתנתק ולהעלם.

זה שונה, כי אפילו שאני מנותק, עדיין, כשאני שם את זה בחוץ בכנות ומאפשר לראות אותי ולהיות איתי בזה, אז אני כמו פותח איזה ״חלון״ מתוך הניתוק. ואז, באיזה דרך מוזרה, אני גם מנותק ובו זמנית גם קצת יותר מחובר; מאפשר למי שאיתי, ולעצמי, להשאר ביחד. גם כשקורה לי הניתוק.

לומד להושיט את היד

אני לומד, ורוצה להמשיך ללמוד עוד ועוד כל הזמן, לספר בכנות, בחשיפות, בפגיעות, מה קורה לי – בזמן אמת. לתת לראות אותי. להראות אותי. אבל לא רק את זה, אלא גם ללמוד – לקרוא לעזרה. לפנות אל מי שאיתי ברגעי המצוקה (בין אם רגע לפני שמתנתק או אחרי) ולבקש עזרה.

אני לא צריך שמי שאיתי ידע איך לעזור לי, אני לא צריך שהוא ידע איך מתחברים ומה עושים. אני רק צריך שאני אדע לקרוא לעזרה, להגיד שזה קרה לי, ושקשה לי, ושלבד לי, ושמפחיד לי, שאני לא יודע מה עושים עם זה, ושאני לא רוצה להשאר בזה יותר לבד.

אני רק צריך ללמוד איך להושיט את היד שלי מתוך הבור, ולבקש שמישהו שם יחזיק אותה, וישאר איתי, שם, ביחד. שביחד לא נדע מה עושים, שביחד נפחד, שביחד נהיה חסרי אונים. רק ביחד. העיקר שביחד.

כי כשביחד באמת, אז פחות מפחיד, ויותר בטוח.
וכשפחות מפחיד לי, וכשיותר בטוח לי,
אז הגוף שלי פתאום עושה,
לגמרי מעצמו…
חיבור.​