כשהילד שלי לא מסכים ללכת לישון, אני לא קורא לו מתנגד שינה, או מכחיש עייפות. אני שואל אותו ״מה קרה מתוק שלי?״, אני מקשיב לו. אולי הוא לא עייף עדיין? אולי יש יותר מידי אור ורעש? אולי עבר את שעת העייפות והגוף מלא אדרנלין? אולי הוא לא מרגיש שאני איתו באמת ומפחד להרפות? אני מנסה להבין, למה הוא זקוק כדי שהגוף שלו יוכל וירצה להירדם באופן טבעי?

כשבת הזוג שלי לא רוצה לעשות איתי אהבה, אני לא קורא לה סרבנית מין, או מכחישת אהבה. אני שואל אותה ״מה את מרגישה נשמה שלי?״, אני מקשיב לה. אולי היא עייפה ולא מרגישה מחוברת? אולי לא הייתי רגיש אליה בפעם הקודמת ומשהו בגוף שלה קפא? אולי משהו שאמרתי כיווץ לה את הלב? אני מנסה להבין, למה הלב והגוף שלה זקוקים כדי שיוכלו להרגיש בטוחים ורגועים איתי וירצו להפתח ולהתחבר?

אני בטוח שאתם כבר מבינים על איזה נושא אני מדבר ומה אני מנסה לומר.
ולפני שנמשיך – אני רוצה להבהיר משהו אחד חשוב, בצורה הכי חד משמעית:

בפוסט הזה אני *לא* אומר מה נכון או לא נכון מבחינה מדעית או רפואית (כי בכנות, אני לא יודע). ואני גם *לא* שופט *בכלל* את מי שכן קורא לאחרים סרבני או מכחישי. אף אחד מאיתנו לא אשם בזה, זאת שפה שעוברת מדור לדור כבר עידנים, זאת צורת מחשבה ומערכת הפעלה שלימדו אותנו מיום שנולדנו, לא הכרנו דרך אחרת.

ולכן, באמת ובתמים, אני לא יוצא נגד אף אחד ושום דבר בפוסט הזה.
ואני מבקש, ומתפלל, שתשמעו את הכוונה האמיתית של הלב שלי.

בפוסט הזה אני *כן* יוצא בעד – בעד הקשבה ללב,
בעד ראייה, שרואה שכולנו מפחדים ממשהו, וזקוקים למשהו,
בעד צורת מחשבה שמבינה שאם אותם צרכים יקבלו מענה אמיתי
אז אולי, אולי, נוכל להתחיל לעבוד פה ביחד, לשתף פעולה למען כולנו.
בפוסט הזה אני יוצא *בעד*, בעד תנועה והתנהלות חכמה, מיטיבה ומועילה.

כי הדרך בה קוראים לאנשים מכחישי ומתנגדי, היא לא עובדת, לא *באמת*.
היא לא יוצרת באמת שיתוף פעולה, אלא יוצרת הכי להיפך שאפשר,
היא יוצרת התנגדות – השווה בעוצמתה והפוכה בכיוונה.

וגם אם היא כן תעבוד, גם אם אנשים יזריקו מתוך כפייה ופחד,
אז המחיר של זה, עבור כולנו, יהיה כבד, כבד מאוד.
יהיה לזה מחיר עצום *שכולנו* כחברה נשלם.
הדרך הזאת היא לא פחות מאשר טראגית,
כי היא יוצרת את האפקט ההפוך ממה שרוצים כולם.

אני מבקש מכולנו, מכל אחד ואחת מאיתנו,
בין אם הזרקנו או בין אם אנחנו מתכוונים להזריק,
ובין אם לא הזרקנו או בין אם אנחנו גם לא מתכוונים להזריק,

אני מבקש שנביט בלבן של העיניים למדרון החלקלק כ״כ הזה שבו אנחנו פוסעים עכשיו, שנביט, בעיניים פקוחות, ונראה לאן הוא עומד לקחת אותנו אם נעשה בו עוד צעד אחד נוסף.

הוא הולך להביא אותנו אל פי התהום, בכל רמה אפשרית,
מוסרית, אתית, חברתית, תרבותית, נפשית וגם כמובן בריאותית.

הוא עומד (הוא כבר) לגרום לשיסוע ושינאה ופירוד ומלחמת אחים נוראית.
הוא מביא עלינו אסון שאינני יודע האם וכיצד נצליח לקום ממנו אם ניפול לתוכו.
ואנחנו כבר צעד אחד קטן בלבד מן הנפילה אל התהום הזאת, נפילה שאין ממנה חזור.

ובכנות, אני באופן אישי מודאג עמוקות ממה שאני מזהה שקורה לנו,
ואני עצוב, כל כך עצוב, ומיואש מהכיוון הזה שבו נראה שהכל הולך.

ומתוך הכאב והעצב והדאגה האישיים שלי,
ומתוך התקווה שעדיין ניתן לשנות כיוון,

אני מבקש פה מכולנו, בין אם מכאן או מכאן,
לנקוט עמדה פעילה ולעצור ביחד את הצעידה בנתיב הזה,
לבחור, באופן הכי מיידי ופעיל ומעשי שאפשר, ללא שהות,
בנתיב חדש, בנתיב של הקשבה ללב הפועם מתחת לעמדה.

למען כולנו,
למען כל מי שיקר לנו,
למען המשפחות שלנו
למען הילדים שלנו.
למען המצב הנפשי
ולמען הבריאות,
לעצור. ולהקשיב.
למען השם.

כי אולי, אולי יש דרך אחרת, דרך נוספת,
יעילה יותר, מיטיבה יותר עבורנו?

*** אנא מכם חברים יקרים – בבקשה המתינו כמה רגעים, וכמה נשימות, לפני שאתם מגיבים לפוסט. בבקשה זיכרו שגם לי יש לב רגיש ופגיע, כמו לכם, בבקשה הגיבו אליי ולפוסט הזה כמו שהייתם מגיבים לאדם קרוב ויקר לכם מאוד, אדם שאותו אתם אוהבים ושחשוב לכם לשמור על הלב שלו. תודה לכם.