אני זקוק לך.

אלו שלושת המילים המשמעותיות ביותר בתוך קשר זוגי.

כשכן אומרים ומראים את זה (זה לא מובן מאליו בכלל!) זה מחבר ומרגיע ומרפא ומצמיח בצורה כ״כ עמוקה. כשלא אומרים (ולא מראים) את זה, זה פוגע עמוקות במי שאיתנו.

תחשבו על זה רגע, איך זה מרגיש לחיות עם מישהו שלא זקוק לכם (לכאורה) בשום צורה; שלא צריך אתכם בכלל (לכאורה), שמסתדר תמיד (לכאורה) ממש טוב לבד, שלא קורא לכם לעזרה ולא בא אליכם אף פעם כשקשה לו, שלא מבקש מכם שום דבר כשהוא זקוק ולא מסכים אף פעם באמת לקבל מכם? איך זה מרגיש?

זה להרגיש שאני לא חשוב לו, לא משמעותי עבורו, חסר ערך בשבילו, שהקיום שלי לא מיוחד או ייחודי עבורו בשום צורה, שאני מיותר, בר החלפה מבחינתו, סתמי, לא קיים באמת עבורו, שאין לי באמת מה לתת, ושמה שיש לי לתת הוא לא שווה. זה מוריד מאוד תחושת ביטחון בקשר, מוריד מאוד את הביטחון העצמי בכלל, וגם את הערך העצמי.

לחיות בזוגיות עם מישהו שאומר ומראה שהוא לא זקוק לי (לכאורה) זה בעצם לחיות בזוגיות שיש בה ריחוק, שאין בה קירבה או אינטימיות אמיתית, וגם ללא תחושת ביטחון אמיתית.

אי אפשר להירגע אל תוך זוגיות שבה אין תלות (בריאה), וכשאי אפשר להירגע בזוגיות, זאת אומרת כאשר ברמה העמוקה יש תחושת סכנה ואיום בקשר, אז מערכות ההשרדות וההגנה של הגוף והנפש עובדות – במקום מערכות ההתקשרות, החקירה והמשחק.

במצב כזה כל מה שיהיה הוא מפגש של מערכות הגנה, והמשמעות של זה היא שאין אינטימיות אמיתית, משום שאינטימיות אמיתית היא המצב הזה שבו אפשר להפגש – ללא שום הגנה – משום שהקשר עצמו הוא הביטחון. וכשאין תלות, אין קשר. כי קשר הוא תלות. ואין קשר אמיתי ללא תלות.

כי אנחנו תלויים האחד בשניה בתוך קשרים (ובכלל בעולם), וככה זה. זאת העובדה הפשוטה. כולנו תלויים האחד בשניה כאנושות, אבל פי מיליון תלויים האחד בשניה בתוך זוגיות. אנחנו תלויים – ברמות עמוקות בהרבה ממה שנסכים להודות לרוב (כי מפחיד – ומדהים – לקלוט עד כמה).

לחיות בתוך זוגיות שבה לא מראים ולא אומרים (ומכחישים) שזקוקים האחד לשניה (או אפילו מתגאים בזה כאילו זה איזה הישג) – זה לחיות בתוך מצב מכאיב, עצוב ומפחיד מאוד. זה מצב של ריחוק זוגי.

בדרך כלל זה לא רק אחד מבני הזוג, אלא שני בני הזוג שמחזיקים ומאמינים בו זמנית ברעיונות האלה שמכחישים, מבטלים ושוללים תלות בקשר. שניהם מתאמצים (כל אחד בסגנון שונה בד״כ) להתכחש לכך שהם זקוקים לשני, וגם להתכחש לעד כמה שזה כואב להם שמי שאיתם לא זקוק להם. 

ההבדל הגדול בין מובחנות אורגנית למובחנות מאולצת

מתוך כל מיני רעיונות שלמדו או שמעו איפושהו הם מתאמצים ומנסים לטפח ״נפרדות״ או ״מובחנות״ (יש הבדל גדול בין המושגים, אבל רוב האנשים מפרשים אותם בתור אותו הדבר), אבל כל מה שקורה הוא רק שהם הולכים ומתרחקים (גם מעצמם) והקשר הולך וקורס עד שנהרס בסופו של דבר.

וזה בכלל לא ש״שנפרדות״ או ״מובחנות״ הם בעיה, והם גם ממש לא משהו ״לא נכון״. בכלל לא, הם דברים טבעיים ובריאים מאוד. אבל הם פשוט לא משהו שאפשר לגרום לו לקרות בכוח, או במאמץ, ובטח שהוא לא קורה דרך זה שמכחישים צרכים, או תלות, או דרך זה שמנסים בכוח להילחם בטבע האנושי שלנו.

נפרדות, למשל, היא משהו טבעי לגמרי שאמור לקרות (באופן אידאלי) אצל כל ילד בשלב התפתחותי מסויים – בתנאי – שהוא נמצא בתוך קשר *בטוח* עם הוריו.

כשהקשר עם הוריו בטוח, כשהוא יודע שהם תמיד שם בשבילו כשהוא צריך, אז מתוך הקשר הבטוח עם הוריו לאט לאט הוא מתחיל לפתח ביטחון עצמי, ומתוך הביטחון הזה הוא מתחיל לאט לאט להתנתק מהם ולחקור את העולם שסביבו לבדו – בגלל שמספיק בטוח לו.

אבל אם ניקח ילד כזה וננסה לכפות עליו את הרעיון של ״נפרדות״ לפני שהנפרדות הטבעית התפתחה מעצמה מתוך הקשר הבטוח עם הוריו, אז בעצם נפגע בתהליך הטבעי, וגם נפגע ביכולת שלו לפתח נפרדות טבעית ובריאה.

זה בערך אותו הדבר שיקרה אם ננסה לפתוח לפרפר את הגולם מוקדם מידי כדי ״לעזור לו לעוף״. מה שיקרה לו זה שהוא יהפוך להיות נכה, כי לקחנו ממנו את הסביבה הטבעית הנחוצה לשם ההתפתחות התקינה שלו. אם נעשה את זה, בעצם נהרוג אותו.

ובאותו האופן, זה גם בדיוק ההבדל שבין לנסות ליצור בתוך זוגיות בוגרת מובחנות מתוך רעיונות שכליים, לבין לייצר קשר בטוח *באמת* ושמתוכו תצמח מובחנות טבעית.

הפוקוס לעולם לא צריך להיות על ״מובחנות״ אלא תמיד רק על יצירת ביטחון בקשר. כל המובחנות שצריך תנבע מעצמה מתוך הקשר הבטוח – ללא שום צורך במאמץ.

אז אם לחזור רגע לעניין של ״אני זקוק לך״ – זה בדיוק אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמייצרים ביטחון אמיתי בתוך קשר זוגי. ולכן, כמו שהסברתי, לא רק שזה לא סותר מובחנות בריאה – אלא שזה בדיוק מה שמאפשר גם את זה.

אז למה רוב בני האדם נמנעים בתוך קשרים מלהראות כמה הם זקוקים למי שאיתם?

למה כל כך הרבה אנשים מכחישים את זה, אפילו מול עצמם פנימה?

התשובה היא פשוטה, קוראים לזה טראומה. טראומה התקשרותית. זאת התוצאה של מה שקרה לנו, פעם מזמן, כשהיינו ממש קטנים, וממש תלויים וזקוקים, ומי שהיה אמור לדאוג לנו עשה אחד משני דברים: פגע בנו, או נטש אותנו (גם באופן עדין ומתמשך). ויש לזה אינספור וריאציות.

ובגלל הטראומה שזה יצר בגוף שלנו, המערכת החכמה שלנו הבינה שכדי להגן עלינו היא צריכה למנוע מאיתנו להיות אי פעם שוב במצב הפגיע הזה – של תלות. של להיות זקוקים למי שאיתנו.

ואז היא התחילה לפתח את סגנון ההגנה שלנו במערכות יחסים. בד״כ, או שהתפתחה דה-אקטיבציה, או היפר-אקטיבציה.

שזה בעצם אומר:

1. או שלמדנו לכבות ולנתק את עצמנו (אני לא צריך אף אחד, אני מסתדר לגמרי לבד, הכל בסדר, הכל טוב, הכל נפלא) כדי לא להיות שוב בתלות שבה נפגע.

2. או שלמדנו להתאמץ נורא ולפתח צורות רבות של שליטה במי שאיתנו (לרוב הרבה ביקורת, האשמה, דרישה, הנדסה של האחר) כדי לוודא שהוא תמיד יהיה שם עבורנו בדיוק כפי שאנחנו רוצים, וכל זה גם כדי לא להיות שוב בתלות שבה ניפגע.

שני הסגנונות העיקריים האלה נמנעים מתלות באותה המידה (וכל אחד בדרכו), זאת אומרת נמנעים מבאמת להיות ולהרגיש ולהראות ולחשוף שהם זקוקים (ללא הפעלת הגנות).

מהו השורש של כל הבעיות והקשיים הרבים בתוך קשרים זוגיים? ומהו הפיתרון?

שנים של עבודת עומק עם זוגות לימדו והראו לי שוב ושוב, בצורה מאוד ברורה, שכל הבעיות והקשיים הרבים בתוך קשרים זוגיים נובעים, תמיד, בעומק, מתוך דבר אחד בלבד. לא משנה מהו התוכן או הנושא של הקושי הזוגי שעולה, בעומק, מתחת להכל, יש תמיד רק דבר אחד:

השורש הוא ההימנעות, ההכחשה, הביטול, ההשתקה, ההסתרה, ניסיונות ההתגברות, וניסיונות המעקף, של העובדה – שאנחנו זקוקים למי שאיתנו. 

כל הקשיים בזוגיות נובעים בסופו של דבר, בעומק, בגלל כל מה שאנחנו עושים על מנת להמנע מלהיות שוב במצב הזה… של תלות. של להיות זקוקים האחד לשניה. שהוא בעצם מצב של אינטימיות עמוקה.

והפיתרון לכל הקשיים כולם
מתחיל תמיד, ונובע תמיד,
בדיוק מאותה הנקודה,
מן ההסכמה להודות,
להגיד, ולהראות –
שאנחנו זקוקים
האחד לשניה.

להשאר ככה קרובים,
וחשופים לחלוטין,
ללא שום הגנה.
שם במקום הזה,
שם מתחילה
האהבה.​