מדוע כל כך הרבה מאיתנו לא מצליחים ליצור מערכות יחסים משגשגות מלאות קירבה, חיבור וביטחון?
במהלך השנים בהן זכיתי ללוות אינספור זוגות, הסתבר לי שאנשים רבים מחזיקים באמונה שבתוך מערכת יחסים ״בריאה״ כל אחד אמור לדאוג לצרכים שלו לבד, לתת לעצמו ביטחון לבד, לא לצפות לשום דבר מהאחר, ובעצם…….. בואו נקרא לילד בשמו: להיות לבד.
כן, מתחת למילים הם בעצם אומרים: ״מערכת יחסים בריאה וטובה היא מערכת יחסים שבה… אני צריך ללמוד להיות לבד״. וכשאני שומע את זה, נהיה לי עצוב. זאת אמונת ויתור, זאת מערכת הגנה, שהתחפשה לאמת נאצלת.
זה עצוב בעיני להאמין בדבר כזה, אפילו טראגי, כי כשמאמינים בדבר כזה אז באמת – נשארים לבד, בתוך מערכות יחסים. ולהיות לבד בתוך מערכת יחסים, בעיני, זה הכי כואב שיש. גם אם אני מספר לעצמי שזה בריא ככה.
אם רוצים מערכת יחסים שהיא באמת בריאה ומשגשגת אז יש צורך באמון בסיסי, יש צורך בביטחון בסיסי – שלמי שאיתי אכפת ממני באמת. וכמובן, שמי שאיתי לא רוצה לפגוע בי.
ויש צורך לדעת שאם במקרה הוא פגע בי, אז הוא מוכן להכיר בפגיעה שהוא גרם, לקחת עליה אחריות, כי הוא רוצה לעצור אותן, כי חשוב לו ללמוד איך להתייחס בדרך אוהבת. כי חשוב לו לאהוב. כי אני חשוב לו באמת. כי אכפת לו ממני באמת.
ואם אין לי אמון וביטחון כאלה בתוך מערכת היחסים, אז מה שיקרה הוא שאני אצטרך להגן על עצמי – מפני האדם שאיתי במערכת יחסים.
ואז, אתם יודעים מה יקרה? אז אני עשוי לוותר על הצורך העמוק והלגיטימי כל כך הזה שלי בביטחון וקירבה, ואז אולי אספר לעצמי סיפורי ויתור כגון ״אין כזה דבר מערכת יחסים שבאמת בטוח בה״.
ואז באופן אוטומטי ולא מודע יופעלו אצלי מנגנוני ההגנה הביולוגיים של ״הילחם, ברח, קפא, התנחמד״, פשוט כי מערכת העצבים שלי לא יכולה להירגע בנוכחות אדם שנתפס כאיום עבורי, אדם שאינו בטוח עבורי.
כן, אז אני אפעל בתור מישהו שלא מאמין שיכול להיות לו בטוח באמת אי פעם בתוך מערכת יחסים, ואז אני אתחיל לשים את האנרגיה שלי בלהתכונן לפגיעות העתידיות שיגיעו מהאחר שאיתי, זאת אומרת אשים את האנרגיה שלי במערכת ההשרדות של המוח במקום בתוך מערכת ההקשרות.
ואני אהפוך יותר ויותר טוב בלהיות מוגן מפניו, אולי אני אקרא לזה ״לפתח עצמאות ומובחנות״ אבל בעצם זה יהיה לפתח שיריון, כדי להגן על עצמי מפני מי שאיתי במערכת היחסים.
וכדי להגן על עצמי אני עשוי לפתח אחת משלושת אסטרטגיות עיקריות:
1. את היכולת שלי לתקוף חזרה, כאשר פוגעים בי.
2. את היכולת שלי לעזוב ולברוח מהיחסים כשאני לא מרגיש בטוח.
3. את היכולת שלי לקפוא רגשית, להתנתק רגשית מעצמי וממי שאיתי כדי שהפגיעה תרגיש פחות כואבת, או אפילו להתנתק עד כדי כך שכבר לא ארגיש כלום כשפוגעים בי, מרוב ניתוק רגשי.
4. את היכולת שלי להיות בריצוי מתמיד של מי שמולי, כדי שלא יתקוף אותי.
אולי אהיה נורא גאה בעצמי שאני כל כך ״עצמאי״ ומוגן בתוך היחסים, אבל כשאסתובב רגע לראות את מי שאיתי במערכת היחסים אני אגלה שאנחנו כבר כל כך רחוקים, כי יש כל כך הרבה שכבות של הגנה בינינו.
ומערכת היחסים הזאת תהרס ותחרב עוד ועוד בדרך הזאת, כי אין שום אפשרות לקיים מערכת יחסים בריאה וקרובה ללא אמון וביטחון, כי רק איתם אפשר להוריד את השיריון והחרב ואת כל מערכות ההגנה, ורק איתם אפשר באמת… להתקרב. ללמוד להיות קרובים. רק כשבטוח באמת ביחד.
אז במקום להעמיק את האמונה ש״מערכת יחסים בריאה וטובה היא מערכת יחסים שבה… אני צריך ללמוד להיות לבד״, ובמקום להתאמן בלהיות לבד בתוך מערכות יחסים – אני רוצה להציע אפשרות חדשה:
אני מציע הסתכלות חדשה שאומרת כך: ״מערכת יחסים בריאה וטובה היא מערכת יחסים שבה לומדים להיות… באמת ביחד. קרובים ובטוחים.״
יש דרך אחרת שאינה אחת מארבע האסטרטגיות שהזכרתי. יש דרך שבה כאשר מרגישים מנותקים ורחוקים ולא בטוחים בתוך הקשר, אז לומדים איך לבוא האחד לשניה, איך לקרוא האחד לשניה, איך להענות האחד לקריאה של השניה, כדי ליצור שוב ביטחון וחיבור וקירבה.. ביחד.
אני לא מדבר על לצפות מהאחר (או מעצמנו) להיות איזה מואר שלעולם לא מתבלבל ולעולם לא פוגע. ממש לא. זה לא קיים. כולנו בני אדם. הגיוני וטבעי שעד סוף ימינו נמשיך להתבלבל וגם לפגוע ולהפגע מידי פעם.
אבל אני כן מדבר על הציפייה ההתקשרותית הטבעית, הלגיטימית והחשובה כל כך, שאם מי שאיתי במערכת יחסים פגע בי, אז כשאבוא אליו ואשתף אותו *מהלב* בכאב ובפגיעות שלי, כשאקרא לו מהלב שלי אל הלב שלו –
הוא ירצה לעצור להקשיב, הוא ירצה להכיר במה שקרה, לקחת אחריות, לעצור את הפגיעה וללמוד ממנה על מנת לשנות את הדפוס – משום שאכפת לו ממני, וממערכת היחסים הזאת.
ושוב, אני לא מצפה שהוא תמיד יצליח בזה בכל רגע ובטח שלא מיד, כי כולנו בני אדם. אבל אני מצפה שיהיה קיים בו רצון כזה, לעשות זאת ברגע הבא שהוא כן יכול.
אני לא מצפה שהוא לא יהרוס או ישבור לפעמים, אני רק מצפה שכאשר זה יקרה אז יהיה בו גם את הרצון הכנה, האמיתי, לתקן את מה שנהרס ונשבר. משום שאכפת לו באמת ממני, ומהקשר שלנו.
אני מצפה רק לבסיסי ביותר בתוך קשר, רק למובן מאליו… רק להרגיש אהוב, שאכפת ממני באמת, שאני חשוב באמת, למי שאיתי במערכת היחסים.
ובעצם, זוהי לא ציפייה – אלא צורך. צורך אנושי, טבעי. הצורך הזה בתחושת מוגנות וביטחון בתוך קשר קרוב הוא בסיסי, הוא בסיס, הוא כמו קרקע – הפרחים העדינים של הקירבה והחיבור והאינטימיות יכולים לצמוח ולפרוח מתוכה רק כאשר היא קיימת.
הבהרה חשובה כדי למנוע מראש חוסר הבנה:
אני מדבר כאן אך ורק על מערכות יחסים רגילות, בהן לבני הזוג באמת אכפת האחד מן השניה והם רוצים באמת ליצור קשר בריא ביחד. אני לא מדבר כאן על מצבי קיצון של מערכות יחסים פתולוגיות עם התעללות קשה, בהן יש לעיתים צורך אמיתי להגן על עצמנו לבד מפני מי שאיתנו וכמובן גם לצאת מהקשר במידת הצורך.
