לא סובל את ולנטיין, את ״יום האהבה״! מכמה סיבות טובות, אבל לא חשוב כרגע למה. לשימחתי, גם את צופי זה אף פעם לא ממש עניין ובזוגיות שלי איתה מעולם לא התייחסנו ליום הזה ולא ציינו אותו בשום דרך.

אבל בולנטיין האחרון, לגמרי במיקרה, קיבלתי פרח פלסטיק חמוד כזה מאחד האנשים שאני מלווה. וכשחזרתי הביתה מהעבודה בלילה צופי כבר ישנה, ואז עלה בי פתאום רעיון: אני אשים לצופי את הפרח הזה ליד המראה ואכתוב לה פתק קטן, ואז כשהיא תקום היא תראה את זה ואולי זה ישמח את ליבה.

דמיינתי לעצמי איך היא קמה, איך היא רואה את זה, איך מתרחב לה הלב מאהבה, איך היא מחייכת לעצמה וחושבת ״איזה מתוק הוא שהוא חשב עליי ככה..״

המחשבה הזאת – שאצליח לשמח את צופי – ממש שימחה אותי. ידעתי שלשנינו אין שום עניין בולנטיין, אבל שבכל זאת – זאת יכולה להיות סיבה טובה להביע אהבה ואכפתיות.

ואז, כשקמתי בבוקר צופי כבר אירגנה את לאור לקראת הגן, והיא הייתה ממש זעופה ועצבנית. היא סיפרה לי שלאור לא הרגיש טוב והעיר אותה כל הלילה, ושהיא לא ישנה טוב בכלל (זאת הייתה המשמרת שלה לקום ללאור באותה הלילה).

לפני שהיא יצאה איתו לגן שאלתי אותה ״לא אמרת כלום על הפרח והפתק שהשארתי לך… האם ראית אותם?״ והיא השיבה בקרירות וחוסר סבלנות ״כן ראיתי…״.

״וזה לא שימח אותך?״ שאלתי אותה. ״בכנות, זה ממש ביאס אותי״ אמרה לי, והמשיכה ״עדיף היה שבכלל לא היית מביא לי אותו מלכתחילה.. פרח פלסטיק קטן ועלוב.. עדיף כבר לא להביא כלום״.

באותה הרגע חטפתי אגרוף ריגשי לבטן הרכה שלי… זה הציף לי בעוצמה את אחת ה-טראומות מהילדות שלי, את הזיכרון הזה שחוזר בתוך התודעה שלי כבר כמעט 40 שנה:

זיכרון שנצרב עמוק בתוכי, שבו אני מביא לאמא שלי ציור שציירתי במיוחד בשבילה בגן, עם שימחה בלב, עם רצון לשמח אותה, ואז אמא שלי אומרת לי ״איזה יופי, אבל…. למה לא ציירת יותר שמש? ויותר עלים לעץ? ויותר כחול בשמיים?״

ובנקודה הזאת בזיכרון הילדות הטראומתי (שהוא רק סמל להרבה מקרים דומים אחרים שהיו לאורך הילדות) הלב שלי קורס אל תוך עצמו, נסגר וננעל.

זאת הנקודה שבה ״הבנתי״ שאני לא אהוב, שהיא לא אוהבת אותי, ושמי שאני זה מכוער, זה לא טוב, זה לא מספיק, ושאין לי באמת מה לתת בעולם הזה.

אז באותו הרגע שצופי אמרה לי מה שאמרה, אני נזרקתי אל תוך אחת הטראומות הכואבות ביותר שלי והוצפתי בכאב עצום, נעלבתי ונפגעתי עד מעמקי נשמתי, הלב שלי נמעך עד דק ונשבר לחתיכות.

חצי שעה אחר כך צופי קלטה מה קרה לי, היא כבר מכירה את הזיכרון הטראומתי הזה שלי. היא ניגשה אליי וניסתה להסביר לי ברכות למה התכוונה.

היא אמרה לי ״סליחה שזה הכאיב לך ככה.. ניסיתי רק להגיד שבעצם בכלל לא ציפיתי לשום דבר ממך, וכשהשארת לי את פרח הפלסטיק הזה פתאום צף בי כאב שלא ידעתי שקיים בי…

״כי פתאום הבנתי, שלמרות שאנחנו כביכול לא בעניין של ולנטיין, בעצם כן קיימת בתוכי כמיהה מודחקת להרגיש מיוחדת ואהובה ביום הזה, ולקבל פרחים אמיתיים..״.

היא הוסיפה ואמרה ״אני יודעת שכל הולנטיין הזה הוא חרטא מבחינתנו כל השנים.. אבל פתאום הבנתי שיש בי מקום שויתרתי עליו קצת, שרוצה את הרומנטיקה הזאת, וגם להרגיש אישה, מיוחדת, אהובה״.

והיא הוסיפה והסבירה לי ״נכון שאם לאורי שלנו היה כל כך רוצה איזה צעצוע שיש לכל הילדים האחרים, אז אפילו אם היית חושב שזה צעצוע דבילי, עדיין היית רוצה לקנות לו כזה כדי שתהיה לו את החוויה הזאת, שיוכל להרגיש לרגע שייך ואהוב? אז גם אני קצת מרגישה ככה עכשיו.. ומבקשת ממך, אפילו שאולי זה נשמע קצת דבילי…״

באותו הרגע, בגלל שהייתי עדיין כל כך מוצף מכאב הילדות שעלה בתוכי בעוצמה כמה דקות קודם לכן, לא הצלחתי לשמוע אותה… כל מה ששמעתי היה רק ״אתה לא גבר מספיק, אתה לא מספיק רומנטי, מה שאתה עושה הוא לא טוב, מה שיש לך לתת לי הוא מעפן ועלוב..״.

ואז, הכאב רק הלך והתעצם במהירות בתוכי, ושמעתי את עצמי מתחיל להתגונן ולתקוף ״את מתלוננת עליי??! למה, האם את אי פעם בכלל הבאת לי משהו בולנטיין?!? תגידי תודה שבכלל הבאתי משהו וחשבתי עלייך!!״.

וככה סיימתי את השיחה והלכתי, כי בדיוק הייתי צריך להכנס לקליניקה שלי לשני טיפולים רצופים. ותוך כדי שאני מטפל הגוף שלי היה ממש מוצף, אבל ככל שעברו הדקות, בגלל שהטיפולים ״מכריחים״ אותי להתיישב בלב שלי, אז הגוף שלי הלך ונרגע, וגם הלב.

ולקראת סוף הטיפול השני פתאום נפתח לי אליה הלב.. פתאום הצלחתי בתוכי לשמוע אותה. פתאום יכולתי לראות את הלב המתוק שלה שבסה״כ רק ביקש ממני אהבה, רק לדעת שאני חושב עליה, שאכפת לי ממנה, שהיא חשובה לי, ושאני מוכן בשבילה לצאת לרגע אחד מתבניות החשיבה המקובעות שלי.

ופתאום, למרות ועם כל הכאב העצום של טראומת הילדות שצפה בי, זה הצליח איכשהו לחדור דרך כל שכבות ההגנה ולגעת בי עמוקות.. פתאום הופיע בי רצון עז להעניק לה את מה שביקשה, והמחשבה הזאת ריגשה אותי עמוקות.

ולמרות שהייתה לי פגישה ממש חשובה שהייתי אמור ללכת אליה, התקשרתי ודחיתי את הפגישה הזאת בחצי שעה. ובחצי השעה הזאת טסתי לחנות הפרחים הקרובה וקניתי לה זר פרחים, אמיתי כזה, גדול, רומנטי, של ולנטיין.

ועל כרטיס ברכה רשמתי לה את המילים:
״צופי׳לה שלי, אני אוהב אותך הכי בעולם! אהבת חיי <3 את חשובה לי ויקרה לי, ואני שומע את הלב שלך. תודה ששיתפת אותי בכמיהה שלך. משמח אותי אותי להיות רומנטי :)״

וגם ניסיתי לצייר לה ציור שלי מחייך, אבל יצא לי ציור מעפן… כמה סימלי 🙂

ואז טסתי חזרה הביתה, נכנסתי בזהירות בלי שהיא תבחין בכך, והגשתי לה בהפתעה את זר הפרחים שקניתי לה תוך כדי שאני בוכה בלי שליטה מרוב התרגשות ומלמל מתוך הנזלת שלי ״אני אוהב אותך…״.

ואז גם היא התחילה לבכות מהתרגשות וחיבקה אותי בכל הכוח אל הלב שלה, תוך כדי שהיא לוחשת לי באוזן ״סליחה שהכאבתי לך כל כך מתוק שלי, אני כל כך מצטערת, יצא לי מעפן, ניסיתי לדבר מהלב אבל יצא לי עקום… תודה שלמרות הכל הצלחת לשמוע את הלב שלי באמת…״.

וככה, שנינו התחבקנו ובכינו זה בזרועות זו, מנשקים האחד את השניה, מבקשים סליחה, אומרים שאוהבים, מתרגשים, הכי רומנטיים שרק אפשר לתאר… ולנטיין מהסרטים… 🙂