מישהו אמר לי משהו שהכאיב לי, שכיווץ אותי, שהיה לי לא נעים, שפגע בי. הוא ממש לא היה בוטה, בתכלס הוא היה נורא עדין, הוא אפילו הלביש את זה במילים נורא יפות ו״נכונות״… אבל עדיין, זה היה לי ממש לא נעים.

ובזמן אמת, תוך כדי שהוא דיבר איתי, לא הצלחתי לדווח לעצמי שזה מה שקורה לי. זאת אומרת, הרגשתי כמה זה לא נעים לי, הרגשתי את הכיווץ, אבל בזמן אמת לא ידעתי להגיד לעצמי (וגם לו) בצורה פשוטה ובהירה ״זה לא נעים לי, אני רוצה לעצור״.

ויותר מזה, בזמן אמת לא זכרתי – שמגיע לי שיהיה לי נעים. ושאם משהו לא נעים לי – אז אני לא חייב להמשיך בו. וזה כואב לי נורא לראות את זה. כי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי… למעשה, זה קרה לי אינספור פעמים בחיי.

המצב הזה, שבו מישהו (בדרך כלל מישהו קרוב) עושה\אומר משהו שפוגע בי, אבל לא בצורה גלויה וברורה (שקל מאוד לזהות ולעצור), אלא בצורה מתוחכמת, נסתרת, עדינה, שמתחפשת למשהו אחר. פגיעה מתוחכמת. שמנצלת את התמימות שלי. כמו שמבוגר יכול לנצל ילד.

ואצלי, באותו הרגע, יש בפנים כמו מן עיסה גולמית ולא ברורה כזאת, של תחושות ורגשות ראשוניים, שלא הספיקה עדיין להכניס את עצמה למילים ברורות, ולא הספיקה עדיין להגיע בצורה ברורה אל ההכרה..

וכשהבהירות לגבי העובדה שנפגעתי סוף סוף מגיעה במלואה להכרה – זה כבר מאוחר מידי. כי הפגיעה כבר קרתה והסתיימה. ואני נשאר עם תחושה נוראית, כמו שמישהו ניצל אותי, פגע בי, ואפילו לא קלטתי… וזה הכי גרוע – שלא קלטתי, שלא הצלחתי לעצור את זה, ושלא הצלחתי לשמור על עצמי.

זה הכי כואב לי בכל זה… העובדה שלא הצלחתי לשמור על עצמי. שהגבולות שלי היו פרוצים. שחדרו אליי ופגעו בי ולא הייתי מוכן, ולא שמתי לב, ולא שלחתי כוחות אל הגבול שנפרץ כדי שיעצרו את זה. הכאב הזה, על זה שלא הייתי שם לשמור עליי כשהייתי צריך אותי…

האמת, זה מזכיר לי תחושה של ניצול מיני, כזה נסתר ומתוחכם, כזה שקורה על הגבול האפור, שקשה להבחין בו, או להצביע עליו, אבל הוא לגמרי קורה. תחושה מגעילה, מלוכלכת, בלתי נסבלת, איומה ונוראית, שביזו אותי, את גופי ואת נפשי. ואף אחד, בתוכי, לא שמר עליי.

ועכשיו יש אבל, התאבלות על מה שקרה. זה מה שיש עכשיו. ופחד, שאולי זה יוכל לקרות לי גם שוב בעתיד, כי הנה זה קרה עכשיו, והנה זה קרה לי גם המון פעמים בעבר… ולא הצלחתי לשמור עליי שם בזמן אמת.

מה קרה לי?

אז מאיפה לי הביטחון שאדע לשמור עליי בפעם הבאה?
מאיפה לי הביטחון שאדע לדווח לעצמי בזמן אמת ״זה לא נעים לי!?

מאיפה לי הביטחון שאדע להגיד בזמן אמת ״היי! אני לא יודע מה קורה פה, ולמה זה מרגיש לי ככה, אבל משהו במה\באיך שאתה אומר ועושה עכשיו לא נעים לי – ואני לא מוכן להמשיך את השיחה\האינטרקאציה הזאת, אני עוצר את זה כאן!״.

מאיפה לי הביטחון??
אין לי ביטחון. וזה מפחיד אותי.

אני קולט שאני מסתובב בעולם עם קטע מסויים בגבול (באוטונומיה, בעצמי) שלי – שהוא פרוץ. זה כמו לגלות שיש לי נכות. למה יש לי את הנכות הזאת? מה קרה לי? אני מבין שקרה לי משהו.

מותר לך להגיד לא

פעם ממש מזמן, הייתי עם מישהי שלא ידעה להגיד ״לא״ במיניות. זיהיתי את זה, לפני שהיא זיהתה. ותקופה מסויימת, כשהיינו מגיעים למיניות הייתי שואל אותה תמיד ״תבדקי רגע, את רוצה?״ והיא הייתה אומרת ״כן״. אבל הגוף שלה אמר ״לא״.

אז הייתי שואל אותה שוב ״את בטוחה שאת רוצה?״, והיא הייתה עונה לי ״כן, בטח, אני רוצה״. אבל המבט בעיניים שלה אמר לי ״לא״. אז הייתי שואל פעם שלישית ״תבדקי שוב בבקשה, כי הגוף והעיניים שלך אומרים לי משהו אחר, את באמת רוצה? אולי לא? זה ממש בסדר להגיד לי לא, מותר לך להגיד לי לא, הכל בסדר..״.

ובפעם השלישית, או הרביעית, היא הייתה פתאום עוצרת, ודמעות היו זולגות פתאום, ברגע שהייתה קולטת שהיא אפילו לא קלטה… שהיא בכלל לא רוצה ולא ידעה להגיד, אפילו לעצמה…

והייתי חוגג את זה איתה, את ה״לא״ האותנטי שלה שקיבל מקום. והרגשתי שהכנות הזאת, שעושה בטוח, ומחברת, ופותחת את הלב, היא הרבה יותר לעשות אהבה מאשר כל דבר אחר.

אני רק צריך להאמין לעצמי

אני לא צריך באמת להבין מה פוגע בי, ולמה זה פוגע בי, ואיך זה פוגע בי.
ואני לא צריך להסביר, לא לעצמי ולא למי שפוגע בי, ואני גם לא צריך שהוא יסכים לראות שהוא פוגע בי, ואפילו לא שהוא יקח על זה אחריות.

אני רק צריך להאמין לעצמי,
להאמין לי שמשהו פוגע בי,
לכבד שמשהו לא נעים לי.
להאמין לי שאני דובר
אמת. זה מספיק.

אני רק צריך להבין בעצמי שזה פוגע בי. לדווח לעצמי, שאדע.
אני רק צריך לזכור שאני לא חייב להסכים למה שפוגע בי.
ושמותר לי להגיד ״לא״, ולעצור, אם משהו פוגע בי.
כי מגיע לי, וכי אני ראויי, שיהיה לי בטוח ונעים.

מה עושים עם זה?

איך אני משנה את הדפוס הזה?
איך אני יכול ללמוד מחדש לשמור על עצמי?

חילקתי את הדרך לחמישה שלבים של תהליך ההחלמה:

שלב 1:

פוגעים בי, אני לא מצליח לזהות בזמן אמת שפגעו בי (כי הפגיעה מתוחכמת, מוסווית, מתחפשת למשהו אחר), רק לאחר מכן אני קולט שפגעו בי, נשאר עם הכאב והזעם, אבל מרגיש חסר אונים ומשותק.

הכי הרבה שאני יכול לעשות בשלב הזה הוא להתרחק מאותו אדם, לנתק את הקשר או לצמצם אותו למינימום כדי להפחית אפשרות שיפגעו בי עוד.

עוד משהו שאני יודע לעשות בשלב הזה הוא להכנס למתקפה באותם רגעים, למצב של מלחמה, לפגוע חזרה ככל יכולתי בניסיון להגן על עצמי – כי אני עדיין לא יודע איך באמת לעשות לעצמי בטוח בזמן אמת.

המחיר הוא שאני מאבד את מערכות היחסים האלו (שלפעמים כן חשובות לי, למשל משפחה, בני זוג, חברים קרובים) ובנוסף אני גם לא באמת מרגיש בטוח בעקבות המהלך הזה, כי אין לי חווית מסוגלות להגן על עצמי בזמן אמת, ואפילו אין לי חוויה של מסוגלות לזהות שפוגעים בי בזמן אמת. וזה מפחיד לקלוט כמה אני מנותק מעצמי.

העניין הוא, שאני לא מצליח לזהות את הדבר הפשוט הזה של ״זה לא נעים לי״, וגם לא מבין עדיין שאני לא חייב להסכים למשהו שלא נעים לי, ושזה ממש לגיטימי לרצות (ולעשות) שיהיה לי נעים ובטוח במערכות יחסים.

שלב 2:

אני מבין מה קורה פה, אני מקבל בהירות לגבי העובדה שמה שקרה (ואולי גם ממשיך לקרות) לא נעים לי – ושזה העניין. שזה לא נעים לי. ושמותר לי לעצור את זה. ושאני לא חייב להמשיך, ולא חייב להסכים לזה. ושמגיע לי שיהיה לי נעים ובטוח.

זאת אומרת, אני מפסיק להתעסק בלתקוף ולנתח את דפוסי ההתנהגות של האדם שפגע בי (למשל: הוא עושה פאסיב אגרסיב, הוא מקטין אותי כדי להאדיר את עצמו וכו׳).

ואני מפסיק להתעסק בלאבחן אותו פסיכיאטרית (למשל: נרקסיסט, פסיכופת, מרוכז בעצמו, אישיות גבולית ושאר אבחנות).

ואני מפסיק להתעסק בלדרוש ממנו שייתן לי הכרה על הפגיעה שעברתי, או שיכיר בכמה שהוא פוגעני, או שיקח אחריות על מעשיו. (למרות שזה כמובן ממש נפלא אם הוא מסוגל לעשות את זה, וגם ממש חשוב למערכת יחסים בריאה ובטוחה, אבל צעד צעד).

זאת אומרת, אני מפסיק להתעסק בו, מפסיק לשים את האנרגיה שלי אצלו, מפסיק לנסות לשלוט בו ובהתנהגות שלו – וחוזר אליי. מביא את האנרגיה שלי חזרה אל עצמי.

זאת אומרת, אני לומד על ההגנות שלי – שלא באמת מועילות לי – ולומד לרכך אותן, להשהות אותן מעט, לעשות שם מרחב ומרחק כלשהו בינן לביני, שיאפשר למשהו חדש, ואחר, לקרות.

שלב 3:

אני לומד משהו חדש – לדווח על מה שקרה לי – קודם כל לעצמי (כי זה הכי חשוב). ולאחר מכן גם לו. ובשלב הזה אני עדיין לא מצליח לעשות זאת בזמן אמת, אלא מצליח לעשות זאת בדיעבד (שגם זה הישג עצום).

לדווח על מה שקרה לי זה שונה מאוד מאשר לדווח על האיבחונים הפסיאטרים שלי עליו, או הניתוחים שלי על דפוסי ההגנה שלו, כי אלו הן בעצם ההגנות שלי.

לדווח על מה שקרה לי – זה להעיז להיות חשוף. קודם כל מול עצמי, ואחר כך גם מולו. למשל, זה להגיד שמה שקרה קודם ממש הכאיב לי. או העציב אותי. או הפחיד אותי. שזה היה לי ממש לא נעים. ושאני לא רוצה כזה. שאני לא מוכן שזאת תהיה האינטראקציה שלנו. כי מגיע לי, וגם לו, שיהיה לנו קשר נעים ובטוח.

זה להפסיק להתעסק בתוכן של השיחה או האינטראקציה – ובמקום זה – להתחיל להתעסק בדינאמיקה עצמה. זאת אומרת, זה לא משנה כל כך מה הוא אמר ולמה ולמה הוא התכוון והאם זה נכון או לא, אלא משנה שזה היה פוגע עבורי, שזה הכאיב לי, שזה היה לי לא נעים. זה לעשות את זה פשוט.

בשלב הזה, זה לא באמת משנה מה תהיה התגובה שלו לדיווח החשוף שלי על מה קרה לי. יכול להיות שהוא יהדוף או יתגונן, יכול להיות שהוא יכחיש, ינסה להסביר את התוכן שלו שוב ושוב, אולי אפילו ינסה שוב לתקוף או לעקוץ בדרך מתוחכמת. זה לא משנה.

לא משנה גם הסיבה לכך שהוא מתגונן כשאני מביא את עצמי. לא משנה אם זה בגלל שהוא מרגיש אשמה, כי הבין שפגע, או כל סיבה אחרת. העניין הוא לא מה הוא עושה, אלא העובדה – שאני – הצלחתי לדווח לעצמי, לתת לעצמי הכרה ותוקף על מה שחוויתי, וגם הצלחתי לדווח את זה בצורה ברורה ואמיצה החוצה – על מנת לעצור את הדינאמיקה הפוגעת.

זה מה שמשנה בשלב הזה, ומה שעוד משנה בשלב הזה הוא – לחגוג את עצמי! לחגוג את ההצלחה שלי! להרים לי! לעוף עליי! לשמוח בי! בדיוק כמו שחוגגים את הצעד הראשון של התינוק הקטן והמתוק שלנו שהרגע למד לצעוד. אפילו שהוא עדיין לא באמת עושה יותר משני צעדים מבלי ליפול.

תחושת השלמות העצמית שמרגישים במקום הזה היא מדהימה, התחושה הזאת שאני לא משתיק יותר את עצמי, שאני מאמין לעצמי, שאני מגבה את עצמי, ושאני מדבר את עצמי סוף סוף – היא תחושה מספקת בצורה מדהימה. סוף סוף – אני שם בשבילי.

שלב רביעי:

מתוך ההצלחות החוזרות ונשנות שלי בדיעבד, זאת אומרת הצלחות שלאחר הפגיעה – אני מצליח לאט לאט, מפעם לפעם, לקצר את הפער, את משך הזמן בין הפגיעה לבין הרגע שבו הצלחתי לדווח לעצמי (והחוצה) שנפגעתי, וכמובן, גם לעצור את הדינאמיקה הפוגעת – פשוט כי היא לא נעימה לי.

״זה לא נעים לי״ זאת סיבה שהפכה מספיקה לגמרי עבורי כדי לעצור.

מידיי פעם אני כבר מצליח אולי אפילו לדווח ממש בזמן אמת, ולעצור ממש בזמן אמת את הדינאמיקה שפוגעת. זה סיפוק, וזאת תחושת שלמות עצמית, שאין לתאר. זה כמו ילד יתום שפתאום קיבל את האבא האוהב שלו בחזרה, פתאום יש לו שם שוב מישהו ששומר עליו, מישהו ששם בשבילו כשהוא צריך.

בסופו של דבר, הגזלייטינג הפנימי, ההתעלמות הפנימית, נפסקת. אני מחובר לעצמי סוף סוף באמת. יודע להגיד לעצמי בזמן אמת מה נעים לי ומה לא. יודע שאני ראוי שיהיה לי נעים ובטוח, ואין לי לגבי זה שום ספקות. אני ראויי. נקודה. ויודע לעצור כשלא נעים, את מה שלא נעים. כי מותר לי. כי אני ראוי.

שלב 5:

הפירצה בגבולות שלי נסגרה. אין עוד אפשרות לפרוץ אליי בסתר ולפגוע בי – מבלי שאבחין בכך ואעצור זאת מייד.

אני מוגן, מבלי שאני צריך להרים כל הזמן את ההגנות שלי. אני מוגן, ולא בגלל שיש לי הגנות אלא בגלל ששיקמתי את הגבול הבריא שלי, את האוטונומיה שלי, את העצמי שלי.

זה אומר – שהחלמתי מן הפציעה שלי.

והפציעה שלי הייתה הניתוק שנוצר ביני לבין עצמי; ביני לבין הגוף שלי, המצפן שלי, התחושות שלי, הידיעה הפנימית שלי.

הפציעה הייתה ההתעלמות שלי מעצמי כשאני מדווח לי שלא נעים לי, המחשבה הנסתרת שהושתלה בי שאמרה לי שזה הגיוני, שזה לגיטימי, שזה בסדר שיתייחסו אליי ככה.

וזה לא בסדר. זה מעולם לא היה בסדר. וזה לעולם לא יהיה בסדר. ההחלמה היא ההבנה הזאת בדיוק. היא החזרה אל עצמי, אל ההבנה והידיעה העמוקה – שאני ראויי. לאהבה. לרכות. לרגישות. לאכפתיות. לכל מה שטוב ונכון.

אני ראויי. ואין בידיעה הזאת שום דבר מיוחד או גרנדיוזי, זה הדבר הכי בסיסי ופשוט וברור מאליו שיש. זה הבסיס שאיתו כולנו נולדים, לפני שאנחנו נפצעים ומתנתקים מן הידיעה הבסיסית – שאנחנו ראויים.

אבל בשלב הזה אני זוכר מחדש. אני ראויי.
חזרתי אל עצמי. החלמתי. הבראתי.

בטוח ומוגן לי במערכות יחסים.
כי חזרתי אליי. ויש לי שוב את עצמי.

שלב 6:

מתוך התחושה שבטוח לי בתוך מערכות יחסים, אני לא חייב יותר לבחור באחת מבין האופציות הכואבות – אלא מגלה אפשרות חדשה. אני לא צריך יותר לבחור בין – לוותר על מערכת היחסים ועל האדם (שאולי באמת חשוב לי!) או לוותר על עצמי.

נפתחת לי האפשרות החדשה של גם וגם וגם:

אני יכול כעת גם להשאר במערכת יחסים עם האדם הזה (שאולי חשוב לי: בן משפחה, בני זוג, ילדים),
גם לזהות ולעצור את זה כאשר מתרחשת בינינו דינאמיקה שפוגעת ומכאיבה,
וגם – וזה החלק החדש – ליצור דינאמיקה חדשה בינינו, כזאת שבה באמת בטוח, ונעים, ביחד.