אני אוהב אותך –
להגיד את המילים האלו בתוך מערכת יחסים זוגית עשוי להיות מפחיד להרבה מאוד אנשים. אבל יש שלוש מילים אחרות, שלדעתי, הרבה יותר מפחידות לרוב האנשים להגיד. אלו המילים – אני זקוק לך.
אני זקוק לך – המילים האלו עשויות להיות כל כך מפחידות לביטוי, ולא רק לביטוי אלא אפילו להרגשה בתוך תוכנו. אפילו להגיד את זה לעצמנו עשוי להיות מפחיד.
להיות זקוק זה הרבה יותר מפחיד מאשר לאהוב. כי כשאני אוהב אני כאילו ״חזק״, וכשאני זקוק אני כאילו ״חלש״. והרבה יותר קל ובטוח להיות ״חזק״ מאשר ״חלש״.
כי כשאני חזק אני מרגיש שיש לי מה לתת, אז יש לי ערך וזקוקים לי, אז אין סכנה שינטשו אותי. וגם אי אפשר לפגוע בי כשאני חזק.
וכשאני חלש אני מרגיש הרבה יותר ש״אין לי מה לתת״, שאין לי ערך ולכן גם שפחות זקוקים לי, ואז יש סכנה שאולי ינטשו אותי. ובנוסף, כשאני חלש אני פגיע ואפשר לפגוע בי.
אז ברור שמפחיד יותר להיות ״חלש״ במערכת יחסים מאשר ״חזק״. ברור שהרבה יותר מפחיד להיות זקוק למי שאיתי, מאשר להרגיש שזקוקים לי.
הפרדוקס של הביטחון בתוך זוגיות
זה קטע ממש מעניין, שמה שעושה בד״כ בטוח בקשר הוא דווקא להרגיש שזקוקים לי (שימו לב להבדל החשוב: לא שמנסים לשלוט בי! אלא פשוט ההרגשה שאני משמעותי ובעל ערך למי שאיתי). אבל כל כך קשה להראות למי שאיתנו שאנחנו עצמנו זקוקים לו (שהוא משמעותי ובעל ערך ואין לו תחליף עבורנו).
זה כל כך מפחיד, לכל כך הרבה מאיתנו בעולם הזה, לכן נוצרו להן באנושות במהלך הזמן לא מעט תאוריות ופילוסופיות על מערכות יחסים, שהמטרה שלהן היא אחת:
לוודא שלעולם לא נראה כלפי חוץ שאנחנו זקוקים, שלא נגיד את זה אפילו לעצמנו, שלא נראה את זה למי שאיתנו, וכמובן הכי חשוב – שלא נרגיש את זה. כי זה כל כך מפחיד להרגיש את זה.
התאוריות האלו בעצם מגנות את המצב הזה של להיות זקוק למי שאיתי בקשר זוגי, הן מספרות כמה זה ״נמוך, ילדותי, לא מפותח, לא בוגר, עלוב״ וכו׳. הן מספרות גם שאם אני זקוק למי שאיתי בקשר אז יש לי ״בעיה״.
הן גם מדביקות באופן שיקרי ואשלייתי את המצב הטבעי והבריא בו אנו זקוקים למי שאיתנו – יחד עם מצב של פציעה נפשית בו אנחנו בחרדת נטישה מתמדת, ושבו אנחנו עושים מניפולציות שליטה על מי שאיתנו כדי שלא ינטוש.
כשהן מדביקות את זה ככה, הן בעצם מספרות שלהיות זקוק בקשר למי שאיתנו זאת בעצם פתולוגיה. למרות שזה שקר מוחלט, ולמרות שזה בעצם מצב טבעי ובריא לחלוטין שאינו קשור בכלל בחרדת נטישה או מניפולציות שליטה.
זה נשמע לפעמים כמו המשפטים המוכרים ״כל אחד צריך לדאוג לצרכים שלו, אנחנו לא ההורים ולא המטפלים האחד של השני״ וכו׳.
ושוב, אני לא אומר שזה לא האמת במובן מסויים, אלא שזאת רק אמת מאוד חלקית, ושהשימוש בה מעוות את האמת ומשרת את מערכת ההגנה שלנו, שמנסה להמנע מפגיעות ותלות בריאה וטבעית בתוך קשר.
התאוריות הללו הפכו להיות מאוד נפוצות בימינו, והמון אנשים אוהבים אותן מאוד, מזדהים איתן ומאמינים בהן, משום שהן תומכות בהגנות הפנימיות שלנו, מחזקות אותן ונותנות להן אישור והצדקה. וכך, במקום לראות את ההגנות בתור הגנות, מתייחסים אליהן בתור ״האמת הנעלה״.
זה לא שזה לא בסדר להאמין בזה, או להגן על עצמנו באופן הזה או בכלל. אם אין (או לא היה בילדות) מי ששומר עלינו אז ברור שהיינו חייבים למצוא דרך לשמור ולהגן על עצמנו. וגם יש לזה הרבה יתרונות, כי זה באמת שומר עלינו מפני פגיעה, כי אם לעולם לא נהיה זקוקים למי שאיתנו ולא נהיה חלשים, אז גם לא יוכלו לעולם לדחות או לנטוש או לפגוע בנו.
אבל פשוט, יש לזה גם מחיר גבוה. המחיר הוא ההפסד של הקשר, של הקריבה והאינטימיות העמוקה שיכולה להיווצר רק כאשר אנחנו מסכימים להיות פגיעים בתוך קשר, זאת אומרת מחוברים לעובדה שאנחנו גם זקוקים וחלשים לפעמים. ושזה ממש בסדר.
איך זה מרגיש כשלא זקוקים לי?
לחיות בתוך קשר עם מישהו שלא מראה אף פעם שהוא זקוק וחלש זה קשוח מאוד. כי אם הוא לא זקוק לי, ואם אני לגמרי בר החלפה עבורו, אז אני גם בעצם חסר ערך עבורו, חסר משמעות, אין לי מה לתת לו ואין לי אפשרות לתת לו. למעשה, לחיות בקשר כזה זה פוצע מאוד.
ולחיות בקשר עם מישהו שלא מסכים להיות חלש אף פעם, זה גם קשוח מאוד. כי אם הוא תמיד החזק, אז אין לי לעולם שום אפשרות להחזיק אותו, להיות עבורו, להעניק לו, או לחוות את עצמי בתור מקור של נחמה ואהבה עבורו. כל החלק הזה נחסם עבורי בתוך הקשר בעצם. וזה פוצע מאוד.
אין אפשר ליצור אינטימיות אמיתית ומלאה עם מי שלא מוכן להיות פגיע, חלש וזקוק, בתוך קשר. אפשר ליצור רק אינטימיות חלקית איתו, זאת אומרת רק בתנאי שאני החלש, הזקוק והפגיע, ורק בתנאי שהוא ממוקם בעמדת החזק והמעניק והנותן, ואף פעם לא כשזה הפוך. זה קשר חד צדדי, וזאת חוויה מאוד קשוחה לחיות בקשר ככה.
כשאני חלש וזקוק הוא יכול להיות איתי, אבל כשהוא חלש וזקוק הוא נעלם, נסגר, הולך להיות לבד, עושה ״הכל בסדר״, או ״אני מואר ותמיד בטוב״, או ״אני מסתדר לבד ולא זקוק לאף אחד״, או פשוט לא מראה את זה לעולם. ואי אפשר ככה ליצור אינטימיות אמיתית ומלאה בתוך קשר.
אבל יחד עם זאת, זה ממש, ממש, לא אומר שצריך לעזוב את הקשר אם זה המצב. בכלל לא. זה רק אומר שקשוח ורחוק ככה מאוד. כל עוד הקשר חשוב לשני הצדדים וכל עוד יש רצון משותף ללמוד ולהכיר את עצמנו ולגדול ביחד – אז לא משנה מהי הפציעה ועד כמה חזקות ועמוקות ההגנות של שני בני הזוג – הכל אפשרי. האהבה והריפוי תמיד אפשריים, כל עוד קיים הרצון.
