״כשאני אמות אני לא אוכל לדבר יותר אף פעם??״ שאל אותי אתמול לאור בבהלה, תוך כדי שהוא מתייפח מבכי תמרורים בלתי פוסק.

לפני כמה חודשים, אחרי הרבה התלבטויות האם לקחת איתנו גם את לאור או לא, הגענו כולנו לשיבעה בבית של חבר שנפטר. כמעט ולא דיברנו על שום דבר מזה עם לאור, אבל הוא כבר הבין הכל לבד. ומאז לאור שואל אותנו כל הזמן על המוות, ועל מה שקורה אחרי שמתים.

אין לי כמובן תשובות אמיתיות לתת לו, כי אני לא באמת יודע מה קורה כשמתים.. לא יצא לי עדיין למות פיזית ולחזור כדי לספר.

אבל כן יצא לי פעם, לפני המון שנים, לחוות ״חוויה״ רוחנית של מוות, שבה ״ראיתי״ מה נשאר כשהכל נעלם: העולם, החושים, הגוף, התחושות, הרגשות, המחשבות, ואפילו אני עצמי. ו״החוויה״ הזאת אינה חוויה כלל, אלא זיהויי, תובנה, ״ראייה״ צלולה של טבע המציאות.

״משהו״ נשאר ער או עד לכל מה שנעלם. ״משהו״ נשאר ולעולם לא משתנה, לא בא ולא הולך, לא מופיע ולא נעלם. ה״משהו״ הזה הוא אפילו לא אני, כי גם אני נעלם ו״המשהו״ הזה ער או עד גם להעלמות של ה-אני.

ה״משהו״ הזה עמוק יותר, ראשוני יותר, אחורי יותר, מהכל. הוא לפני ומאחורי כל מה שאפשר לחוות, הוא מאחורי הכל כולל הכל, כמו הצופה הנצחי במסך עליו מוקרנים החיים והזמן. הכל משתנה, בא והולך, על מסך החיים והזמן, והצופה העד לעולם ער, מודע, צופה, בלתי משתנה.

ה״משהו״ הזה הוא החיים עצמם, שהם המודעות עצמה, המביטה גם דרך עינייך ממש עכשיו במסך הזה. היא שם גם בשינה עמוקה ללא חלומות כאשר אין אותך ואין עולם. כשאתה קם משינה עמוקה ללא חלומות ואומר ״ישנתי ממש עמוק!״, איך אתה יודע? מי היה שם לחוות את זה?

זוהי המודעות עצמה, שעמוקה יותר מהכל. היא עמוקה יותר גם מן הפחד למות, גם הוא בא והולך והיא נשארת, בלתי ננגעת גם על ידי הפחד למות. היא רואה את הפחד, מוקרן על מסך החיים והזמן. אך היא עמוקה יותר, רואה את הפחד אך בה אין פחד.

כמו קרקעית האוקיאנוס, נשארת דוממת ויציבה, בלתי ננגעת ובלתי מוזזת, גם על ידי הסערה הקשה ביותר המתחוללת על פני הים. שקט מוחלט, דממה מוחלטת נצחית, שתמיד שם, לפני ומאחורי כל מה שאי פעם קרה, קורה או יקרה.

הפחד מאובדן החיבור והקשר

אז כשלאור שאל אותי בבהלה ״כשאני אמות אני לא אוכל לדבר יותר אף פעם??״, בהתחלה ניסיתי להסביר לו את הידיעה הזאת שלי, בשפה של ילדים..

שזה נכון שאנחנו כגוף ואישיות כביכול מתים, אבל בעצם מי שאנחנו באמת לפני ומאחורי הכל לעולם לא מת. כמו הצעצועים שלו שמתחלפים, נשברים בסוף ומתקלקלים, אך הוא נשאר.

אבל את לאור זה לא הרגיע, ובצדק. הוא המשיך לשאול, ולהגיד בבהלה ״אבל כשאמות לא אוכל לדבר?!!?״ ניסיתי להסביר לו בהתחלה שיוכל לדבר אבל בדרך אחרת, לא במילים, כמו שהעלים והעצים מדברים, כמו שהכל מדבר איתנו מסביב. אבל זה לא הרגיע אותו בכלל, ובצדק.

ואז הוא אמר לי ולצופי ״כשאני אמות אני רוצה להחזיק איתכם ידיים! אני רוצה תמיד שנחזיק ידיים!״. ואז הבנתי פתאום…. מה שמפחיד ומבעית אותו בזה שלא יוכל לדבר הוא אובדן הקשר איתנו, הבדידות, הלבד המוחלט הזה.

החוויה של לאבד מישהו אהוב וקרוב, בין אם זה בגלל שהוא מת או בגלל שאנחנו עצמנו מתים, היא חוויה של להשאר בלעדיו, לבד, לאבד את הקשר והחיבור איתו כביכול לנצח.

ואז נזכרתי בדבר הבסיסי שמכוון אותי בעבודה שלי עם זוגות בקליניקה – הריפוי קורה תמיד, תמיד עכשיו, ברגע זה בלבד.
לא בעתיד, ולא בעבר. אלא רק בהווה.

וברגע הווה זה ממש, לא בעתיד, לאור מפחד, מרגיש לבד כל כך עם הפחד שלו – וזקוק לחיבור! ואז הבנתי בדיוק מה הוא מבקש ממני, ולמה הוא זקוק ברגע זה:

הוא זקוק עכשיו, ברגע הזה, שאחזיק איתו ידיים חזק חזק, ואשאר איתו קרוב קרוב, ושאהיה איתו ביחד לחלוטין, עם הפחד למות, עם הפחד לאבד אותנו, עם תחושת הלבדות והבדידות הנוראית, שאשאר מחובר איתו רגשית לחלוטין עכשיו בתוך כל מה שהוא מרגיש ברגע זה.

הבנתי. כל מה שהוא מפחד שיקרה בעתיד ברגע המוות ואחרי המוות, וכל מה שהוא זקוק לו שם כביכול בדמיון שלו – אני יכול להעניק לו ברגע זה!.

ומה שיפה ונפלא כל כך זו העובדה שאין באמת, לעולם, אף רגע אחר מלבד הרגע הזה. ולא רק כרעיון רוחני, אלא באמת. הרגע הזה, הוא הרגע היחיד שבו אנחנו אי פעם קיימים.

מה שכל כך נפלא ויפה הוא העובדה שבגלל זה בדיוק, הריפוי היחיד שאפשרי הוא אך ורק – כאן ועכשיו. זה אומר שכאן ועכשיו, תמיד, יש אפשרות לריפוי.

ואני יודע, שאם ברגע זה אהיה איתו באופן שלם, מלא ואמיתי אשר באמת ירגיע אותו, ואם שוב ושוב ברגע זה אהיה איתו ועבורו כשהוא זקוק לי, אז משהו מן החוויה הזאת של החיבור והביחד העמוק ייספג אל תוך תוכו, יופנם לתוכו, ברמה כל כך עמוקה שהיא תהפוך לחלק ממנו ממש.

וכך, לא משנה יותר מה יקרה – בתוכו תמיד נהיה ונשאר ביחד, תמיד נחזיק ידיים, ותמיד נוכל לדבר, לנצח…. שהוא הרגע הזה.

אז כשלאור סיפר לי בבכי ובפחד את הדברים שאמר לגבי המוות, הייתי איתו שם במלאות, חיבקתי אותו חזק, החזקנו ידיים, דיברנו על הפחד, הקשבנו לו, נתנו לו מקום מלא, היינו בזה לגמרי ביחד. ותוך 20 שניות לאור נרגע לחלוטין –

כי הצורך האמיתי שלו – שקיים ברגע זה ולא בעתיד.
קיבל מענה שלם ומלא – ולא בעתיד אלא ברגע זה.