כשהייתי בכיתה ב׳ כפו עליי בבית הספר בו למדתי לקרוא ספרים בשיעור קריאה בספריה. זאת אומרת, לא כפו עליי בכוח פיזי כמובן אלא עשו זאת באמצעות איומים עקיפים וישירים וגם על ידי פרסים ועונשים; מי שסיים לקרוא קיבל פרס ויכל לצאת להפסקה ומי שלא סיים לקרוא נענש על ידי שהיה אסור לו לצאת להפסקה.
הם (המורים, הממסד החינוכי בו הייתי) היו מן הסתם גדולים וחזקים בהרבה ממני, הייתי קטן והם גדולים ולכן הם יכלו לעשות מה שרצו. הם האמינו שהם רוצים בטובתי ושהם פועלים כך מתוך אכפתיות כלפי. אני משוכנע בזה, אין לי ספק שהיו להם כוונות טובות בלבד.
משום שהם היו המורים ואני הייתי רק ילד, הם האמינו שהם יודעים יותר טוב ממני מה נכון עבורי, והם הריי רצו באמת שיהיה לי טוב בחיים, אז הם עשו מה שהם למדו שצריך לעשות – הם כפו עליי את הרצון שלהם.
לא כי הם רעים, לא כי הם מרושעים, ממש לא! אלא פשוט משום שהם האמינו שלפעמים, במקרים מסויימים, כפייה של רצונם בכוח על מי שחלש מהם זה דבר נחוץ. כמו למשל, כאשר רוצים לגרום לתלמיד לקרוא ספרים, והוא מתנגד.
ויותר מזה, אני חושב שהם פעלו כך כלפי משום האמינו שזאת הדרך *היחידה* שבה אפשר לגרום לי לקרוא ספרים. הם פשוט לא חשבו, או לא ידעו בכלל, שיש גם אפשרות אחרת.
כמו למשל – לספר לי בהתלהבות כנה מה הם עצמם כל כך אוהבים בקריאה, לשלהב אותי, להדביק אותי באהבה שלהם לספרים. להנות מזה כל כך בעצמם עד שגם אני ארצה *מעצמי* להנות כמותם.
או כמו למשל – לשאול אותי, להקשיב לי, לבדוק איתי: מדוע אני לא רוצה לקרוא? אולי קשה לי? אולי זה הולך לי ממש לאט? אולי אני צריך עזרה?
ויותר מזה, אני לא חושב שהם בכלל חשבו, או הבינו, או ידעו, שיש אפשרות… שאולי… כרגע, בנקודה הזאת בזמן ,ספרים, זאת לא הדרך שלי בחיים ללמוד, או לחקור, או להתפתח, או להרחיב אופקים.
ושאולי, הסיבה שבגללה התנגדתי לקרוא ספרים היא משום שהלב וגם הגוף שלי נמשכו אינטואטיבית לדרך שהייתה נכונה יותר עבורי באותן זמן, לדרך אחרת שעובדת עבורי לא פחות טוב ושבה אני מצליח לחקור, לגלות, להרחיב אופקים, להתפתח, ולא דרך ספרים.
ובאמת, אני יודע לומר שאהבתי הרבה יותר לשוחח עם אנשים, לשאול אותם שאלות (וואו כמה שאלות הייתי שואל, תמיד צחקו על ״שאלות העמיחי״ שלי), אהבתי והעדפתי בהרבה מפגשי עומק עם בני אדם מאשר מפגשי עומק עם דפים.
וזה לא שהדרך שלי הייתה נכונה יותר משלהם, ממש לא. וזה גם לא שהדרך שלהם הייתה נכונה יותר משלי, ממש לא. אלא פשוט, שהדרך שלי הייתה נכונה יותר *עבורי*. באותה נקודת זמן.
הם באמת האמינו, באמת ובתמים, שאני צריך לקרוא ספרים *עכשיו*, ולא רק אני אלא שזה הדבר הנכון עבור כל הילדים כולם בגיל הזה. הם האמינו שזה מה שנכון, שזה מה שטוב, שככה צריך. נקודה.
והם האמינו שאם הם יכריחו אותי ויכפו עליי את רצונם, אז יגרום לי לרצות לקרוא יותר ספרים בחיים הבוגרים שלי אחר כך.
ואתם יודעים, יכול להיות מאוד שאם הייתי מתפתח וגדל ללא אותה כפייה שחוויתי שם, אז באופן טבעי הייתי מסתקרן באיזה שלב מספרים והייתי ממש מגלה שאני אוהב ורוצה לקרוא ספרים. ואולי לא.
לעולם לא נדע מה היה קורה – משום שבאותה נקודה בזמן שבה ניסו לכפות עליי בכוח לקרוא, משהו קרה לי. מסיבה לא ידועה כלשהי, בשונה מילדים אחרים, אני לקחתי את זה מאוד קשה, חוויתי שם ממש טראומה לכל דבר ועניין, משהו בתוכי נסגר שם לתמיד באופן שלא שלטתי בו, זה פשוט קרה לי אוטומטית.
מאותו יום לא הייתי מסוגל יותר לקרוא ספרים. מאז ועד היום.
אני חושב שמאז כיתה ב׳, את מספר הספרים שקראתי בחיים אני יכול לספור על שתי ידיים. וגם אז, הם היו רק ספרים סופר סופר סופר מעניינים עבורי, ספרים שכתבו מורים נאורים שפגשתי ושהערכתי באופן מיוחד. ואפילו אז זה היה לי מאוד קשה להצליח לקרוא.
לצערי, מה שקרה כשניסו לכפות עליי אז לקרוא ספרים זה שמערכת העצבים האוטונומית שלי נסגרה לתחום הזה הרמטית. ככה זה הרבה פעמים במקרים של טראומה. זה נרשם באזור קדום יותר במוח מאשר החלק החושב, ואין לשם כמעט גישה אחר כך.
בדיוק כמו במקרה שבו גבר ניסה לכפות בכוח אינטימיות פיזית על אישה, ועכשיו, הגוף שלה פשוט ננעל הרמטית, באופן אוטומטי לחלוטין, בכל התקרבות הכי קטנה לאפשרות של מפגש אינטימי עם גבר.
וזה לא בגלל שהיא לא אוהבת או לא רוצה אינטימיות פיזית עם גברים בחייה, ממש לא. אלא זה בגלל הטראומה שהגוף והנפש שלה עברו כאשר חוותה ניסיון לכפות את זה עליה. מערכת הגוף-נפש שלה פשוט לא רוצה לאפשר יותר לעולם (לעולם!) לאף אחד, אף אחד, לפגוע בה כך שוב. ובצדק.
ולא שזה סוף הסיפור, זה לא חייב להשאר ככה.
כן, בהחלט, אפשר וחשוב להביא ריפוי לטראומה.
אבל ריפוי כזה הוא דרך ארוכה מאוד ולא פשוטה.
לפעמים, מה ששוברים ברגע אחד,
לוקח עשרות שנים כדי לתקן, וגם אז,
זה אף פעם לא יהיה יותר אותו הדבר,
גם אם זה יתאחה, תמיד ישארו הצלקות.
