כשהייתי בתיכון, יום אחד פגשו העיניים שלי במקרה את העיניים של ילדה מכיתה אחרת. בשבריר שניה אחד נפגשו הנשמות שלנו במרחבי הנצח.
באותה שניה חוויתי חוויה מיסטית בלתי ניתנת להסבר, כאילו הכרנו האחד את השניה מאז ומעולם, כאילו חזרתי ״הביתה״, והיה ברור לי מעבר להסבר שגם היא מרגישה כמוני. זאת הייתה התאהבות מעבר לזמן ולמרחב, והרגשתי, בוודאות מוחלטת, שפגשתי את ״האחת״.
לא הפסקתי לחשוב עליה מאותו הרגע, היא לא יצאה מהלב והתודעה שלי מאותו יום. אפילו שנפגשנו כל הזמן בבית ספר לא באמת דיברנו על זה אף פעם בגלויי האחד עם השניה, למרות ששנינו הרגשנו את זה בצורה הכי ברורה שאפשר וידענו שגם האחר מרגיש כך.
לא הפסקתי לפנטז בראש עלינו כזוג ביחד, חייתי חיים שלמים איתה בתוך הדימיון שלי, והלב שלי התייסר מכאב וגעגוע מתוק לרגע הזה שבו נגשים את האהבה העצומה הזאת. אבל בכל פעם שהייתה אפשרות במציאות שזה יוכל להתגשם – משהו בי, או בה, לא איפשר את זה.
אולי זה בגלל שכל כך פחדתי מלהפגש באמת, מלהיות באמת ביחד במציאות האנושית עם מישהי, מלאהוב ולהיקשר עד כדי כך, או שאולי פשוט פחדתי מן האפשרות שבמפגש עם המציאות תתפוצץ לי הבועה הרומנטית של הפנטזיה בה חייתי.
במהלך השנים שאחרי, בכל פעם שהיא העיזה להציע לי אני נבהלתי וחסמתי את זה, ובכל פעם שאני העזתי להציע לה היא לא הייתה זמינה או לא רצתה. וכך יצא שמעולם לא הגשמנו את האהבה הזאת.
במשך 10 השנים הבאות לא הפסקתי לחיות בתוך המחשבות עליה, היא מילאה את כל עולמי הפנימי, והייתי משוכנע במאה אחוז, באופן שלם ומושלם ומוחלט – שאנחנו ״אמורים להיות ביחד״. לא הייתי מסוגל להיות עם אף אחת מלבדה (וגם לא איתה), ובאמת כך היה, לא באמת נכנסתי לשום קשר זוגי מעולם בכל השנים האלו.
״הארה״ מספר 1
ויום אחד, בזמן שטיילתי בהודו, בזמן הליכה על החוף בגואה, פתאום הייתה לי ״הארה״.. היא הייתה פשוטה לחלוטין. פתאום זה זה היכה בי:
הבנתי וראיתי, בבהירות ובצלילות מלאה – שאנחנו לא אמורים להיות ביחד! פתאום זה היה כל כך ברור! קשה להסביר כמה זה היה ברור וצלול. אוכל לנסות להסביר – שאם זאת הייתה ״האמת״ שהיינו אמורים להיות ביחד – אז… היינו ביחד! אבל אנחנו לא! 🙂
באותו הרגע התחלתי לצחוק בלי שליטה. השיחרור היה עצום.
פתאום קלטתי כמה שנים אני חי בהונאה תוצרת עצמית, בפנטזיה דמיונית שגידלתי ופיתחתי בתוך מוחי. וגם פתאום הבנתי למה פיתחתי את הפנטזיה הזאת לעצמי, וגם למה המשכתי להחזיק ולתחזק אותה במשך כל כך הרבה שנים:
זאת הייתה מערכת ההגנה (המתוקה) שלי בעצם. והיא הגנה עליי מפני האפשרות של דחייה בתוך קשר. באיזה אופן? קודם כל דרך זה שהיא מנעה ממני לייצר קשר זוגי אמיתי וממשי במציאות כל השנים האלה!
ושנית, דרך זה שהיא נתנה לי קשר מושלם שאין בו לעולם שום סכנה – כי הוא לא קיים במציאות על פני האדמה, אלא כולו מתקיים בתוך הדימיון שלי בלבד! ולכן אין בו את הסכנה שיש בקשר אמיתי ומציאותי – הסכנה של ״אי המושלמות״ שפוגשים כאשר חיים בקשר בשר ודם אמיתי, כזה שבו יש לפעמים חיכוכים וקשיים ומצוקות שצריך להתמודד איתם.
במילים אחרות, זאת הייתה מערכת הגנה חכמה שאיפשרה לי ״גם וגם״:
לחיות בתוך קשר זוגי, מבלי לחיות בו באמת בפועל. לחוות אהבה גדולה, מבלי להסתכן בכאב של מפגש אנושי אמיתי בין שני בני אדם פצועים ולא מושלמים. זאת הייתה הבריחה המושלמת מהאפשרות של אינטימיות ופגיעות וקושי בתוך מערכת יחסים אנושית על האדמה.
ועכשיו, בחזרה למציאות
רק כשראיתי את כל זה יכולתי להתחיל להשתחרר מהכבלים של האשליה הרומנטית בה הייתי כלוא בתוך עצמי, להשתחרר מכבלי מערכת ההגנה הלא מודעת שלי – שהשאירו אותי לבד תמיד, וללא היכולת לקיים קשר זוגי אמיתי.
עברתי תהליך איטי וארוך, שבו לאט לאט, יותר ויותר, הסכמתי לפגוש החיים עצמם, ובשלב מסויים הצלחתי להכנס למערכת יחסים אמיתית, משמעותית, ארוכה, עם מישהי אנושית, ״לא מושלמת״ (זאת אומרת בת אנוש), והכל בזה הרגיש הפוך לחלוטין מהפנטזיה הישנה.
זה התחיל בהתאהבות, שהתחלפה אחרי חודשיים בערך באינסוף ספקות ופחדים, זאת הייתה מערכת יחסים שבה לאורך כל השנים הראשונות הרגשתי בה (זאת אומרת סיפרתי לעצמי) שאנחנו ״לחלוטין לא מתאימים״, אפילו לא קצת. המפגש היומיומי עם הפערים בין שני בני האנוש הלא מושלמים שאנחנו גם לי לספר לעצמי ש״כנראה אין לנו התאמה״, ובטח שלא אלוהית או נשמתית.
היה לי קשה, כל כך קשה, וכל כל מפחיד, כל כך הרבה מהזמן. חוויתי אינסוף ספקות במהלך הדרך, וכל המערכת שלי רק זעקה אלפי פעמים ביום ״תעזוב אותה!!! תעזוב אותה!!!״, הכל אמר לי ״תברח ממנה!!״, והמוח שלי לא הפסיק לספק לי אינספור סיפורים ו״הוכחות״ שמסבירים למה היא לא ״האחת״ ולא אנחנו ״לא מתאימים״.
מבריחה לבחירה
אבל בשלב הזה כבר הבנתי שאני לא יכול להאמין יותר למוח שלי, על כל הסיפורים והפנטזיות שלו. הבנתי עד איזה עומק אני יכול לרמות את עצמי כדי לברוח מאינטימיות וקירבה ופגיעות אמיתית בקשר. אז בחרתי שלא להקשיב יותר לכל הקולות שצרחו בתוכי ״תברח ממנה!!!״. ונשארתי.
עברו השנים, מצאנו את עצמנו מקבלים הרבה עזרה, היינו פעמיים בטיפול זוגי ממושך (כי אי אפשר באמת לבד וללא עזרה), לאט לאט התחלנו לראות, צלול יותר ויותר, את הפצעים ומערכות ההגנה שלנו בתוך הקשר;
את כל התסבוכת ההגנתית האינסופית בתוכנו שעושה כל מה שביכולתה לשמור עלינו, רק שלא נהיה פגיעים וחשופים בתוך הקשר, מתוך הפחד העצום מנטישה ודחייה ופגיעה.
במילים אחרות, פחדנו להכיר ולראות עד כמה אנחנו בעצם אוהבים, עד כמה נקשרנו, עד כמה אנחנו משמעותיים האחד לשניה. כי ככל שאוהבים ונקשרים יותר, כך נהיה מפחיד יותר לאבד את היקר לנו מכל.
עם הרבה עזרה, הצלחנו לאט לאט למצוא את הדרך החוצה מן המבוך המפחיד של התודעה, על כל אינסוף מערכות ההגנה הגאוניות שלה, והצלחנו עוד ועוד להפגש, להפגש באמת.. במקום הכי פגיע וחשוף שיש, זה שכל חיינו עשינו הכל במודע, ובעיקר שלא במודע – כדי להמנע ממנו בכל מחיר.
והתחלנו לגלות מהי אהבת אמת. אהבה אמיתית. לא פנטזיה, לא דמיון – אלא באדמה, במציאות, בעולם הזה, איפה שבאמת מפחיד ומסוכן להפגש עם לב פגיע וחשוף.
המקום שאליו הגענו יחד במסע האהבה הזוגי שלנו, רחוק עד אינסוף מהמקום שאליו חשבתי שאגיע. לא דמיינתי אפילו שכל הטוב הזה אפשרי, פשוט לא היה לי שמץ של מושג מהי אהבה אמיתית על פני האדמה.
הארה מספר 2
לאורך כל כך הרבה שנים בתחילת הקשר המוח שלי צעק לי יומם ולילה ״היא לא האחת!! אנחנו לא אמורים להיות ביחד!!״, ובשלב כלשהו הייתה לי ״הארה״:
פתאום הבנתי, בצלילות ובבהירות… שאנחנו כן אמורים להיות ביחד!! זאת היא!! היא האחת שלי!!
איך ידעתי שאנחנו אמורים להיות ביחד? כי היינו ביחד!! 🙂 כי זאת הייתה המציאות!! 🙂 היא פשוט הייתה האחת שאיתה אני חי את חיי בפועל!! האחת שאיתה אני גדל, מתרחב, צומח, מעמיק, ויוצר אהבה!
״הארה״ במובן הזה היא לא יותר מאשר מפגש עם המציאות עצמה. פשוט הכרה במציאות, זה הכל.
רגע רגע! לכל מי שקופץ כעת בכעס:
כמובן שאני לא מקדם רעיון שאומר שצריך להשאר בכל מחיר בזוגיות רק בגלל שכבר נכנסנו לקשר הזה! אתם שומעים? זה ממש לא מה שאני אומר.
כמובן שלפעמים, במצבים מסויימים, כמו למשל בקשר רעיל מאוד, הדבר הנכון הוא ביותר הוא ללכת משם כמה שיותר מהר וליצור זוגיות חדשה ובריאה אם מעוניינים בכך. מגיעה לנו כמובן אהבה, ורק אהבה, ולא פחות מאהבה!
אבל אני לא מדבר על זה, אלא משהו אחר מאוד. אני מדבר על איך יכולתי לראות פתאום בהיר וצלול – דרך מערכת ההגנה שלי, על כל סיפורי המעשיות שלה. וכאשר זה קרה, התחושה הייתה של הקלה עצומה. כי הצלחתי לראות דרך משהו, שמנע ממני עד אותו זמן להגשים אהבת אמת בעולם הזה.
אני לא מבטל את החוכמה שקיימת בכל אחד מן הקולות בתוכנו, כולל למשל בתוך הקולות של הספקות. כמובן שהם עלו בתוכי כי הרבה דברים בדינאמיקה הזוגית שלנו לא עבדו בהתחלה, פגעו והכאיבו לשנינו, והם ניסו לשמור עליי ולהעיר אותי. הם חברים ולא אוייבים שלי כמובן! הם ניסו לסמן לי משהו חשוב מאוד!
אבל – וזה הקטע החשוב כאן – במקום להאמין לספקות, התחלתי להקשיב ללב שלהם.
וכך, במקום להאמין בטעות שעליי לעזוב אותה אם קשה לנו,
התחלתי להבין שאני רוצה ויכול להביא עוד מעצמי אל תוך הקשר דווקא כאשר קשה לנו!
כך למדנו שנינו, ביחד, להישאר יחד גם כשקשה, להתקרב אפילו עוד גם כשקשה, במקום לנטוש או לפגוע האחד בשניה ובקשר שלנו. למדנו מה זה אומר בעצם, בפועל, ברגעים הכי קטנים של היומיום – לאהוב באמת.
לפעמים, הכל הפוך ממה שהשכל אומר
זה כל כך מדהים, שבסופו של דבר האישה שהיא אהבת חיי כיום (האחת והיחידה!), היא זאת שהייתי בטוח במשך שנים רבות כל כך בהתחלה שאנחנו בכלל ״לא מתאימים״, ושאנחנו בכלל ״לא אמורים להיות ביחד״, וש״אני צריך לברוח ממנה וכמה שיותר מהר״.
אבל זאת לא הייתה האמת, גם כאשר המוח שלי אמר לי כשהייתי צעיר על אותה בחורה שהיא האחת ושאני אמור להיות איתה – וגם – כאשר המוח שלי אמר לי בבגרותי על זאת שאני איתה כיום שהיא לא האמת ושאנחנו לא אמורים להיות ביחד. אף אחת מן האמונות האלה לא הייתה האמת. לשני הכיוונים, הכל היה לא יותר מאשר הסיפורים של מערכת ההגנה שלי.
ברבות השנים נולד לנו גם ילד, והפכנו למשפחה. וככל שמשכנו להשאר באומץ ביחד ולהביא עוד ועוד מעצמנו אל תוך הקשר, גם אל נוכח כל הקשיים הרבים – הביטחון שלנו בקשר, והאהבה שלנו בכל מישור ומימד אפשרי של הקשר, רק הלכו והעמיקו, הלכו ונפתחו, הלכו וצמחו.
אהבת אמת
היא לא משהו שזוכים,
או לא זוכים, בו משמיים.
אלא משהו
שיוצרים בשתי
(ולמעשה בארבע) ידיים.
