לפני כמה ימים חיכיתי בבית לצופי שתחזור מהחוג שלה בזמן, כדי שאני אוכל לצאת מייד לפגישה מאוד חשובה שהיה לי קריטי להגיע אליה ממש בזמן – והיא איחרה. סיכמנו מראש (וידאתי כמה פעמים שהיא זוכרת) שהיא תגיע 5 דקות לפני שאני צריך לצאת, על מנת שאוכל להתארגן ולצאת באמת בזמן, והיא לא הייתה עדיין בבית.
3 דקות לפני השעה שבה הייתי כבר אמור לצאת היא עדיין לא הייתה בבית, ואני נכנסתי לפאניקה, הרגשתי חסר אונים וחסר שליטה, חרדה הציפה אותי, והמחשבות הישנות והכואבות התחילו לעלות בתוכי ״היא לא חושבת עליי, לא אכפת לה ממני, אני לא מספיק חשוב לה..״.
מתוך ההצפה הרגשית, הכאב, העלבון והחרדה שאחזה בי התקשרתי אליה והתפוצצתי, ללא מודעות, מכעס. 2 דקות אחר כך היא הגיעה, באיחור, דקה לפני שכבר הייתי צריך לצאת.
היא נכנסה הביתה וראיתי שהיא נפגעה ממני נורא, מאיך שדיברתי אליה בכעס, מאיך שהרמתי את הקול. היא אמרה לי שזה לא משנה מה קרה – זה עדיין לא מצדיק את איך שדיברתי אליה. ומייד הסכמתי איתה. כי היא צודקת!
ואני נפגעתי משום שהיא הגיעה ברגע האחרון, במקום להגיע 5 דקות קודם כפי שסיכמנו מראש, והעמידה אותי במצב כל כך מלחיץ ומפחיד עבורי, ואפילו לא התקשרה לעדכן אותי שהיא מאחרת (אחר כך הסבירה לי מדוע לא יכלה להתקשר מבחינה טכנית). וגם אני צדקתי לחלוטין.
יש מי שעשוי לחשוב ״מה הוא עושה עניין? כמה דקות זה לא נחשב איחור!״ אבל זה ממש לא רלוונטי אם מדובר רק באיחור של דקות בודדות או בשעות – העניין הוא לא הכמות, אלא התחושה. העניין הוא האמון והיכולת לסמוך שנפגעו, והמצוקה שנוצרה כאשר – הייתי זקוק לה והיא לא הייתה שם.
שנינו צדקנו לחלוטין.
ושנינו נפגענו מן האחר.
כל אחד בצורה/בדרך אחרת.
לשנינו נעשה משהו כואב ומפחיד.
ושנינו לא שמרנו האחד על השניה.
ולא היה לנו אפילו זמן לדבר על זה,
כי הייתי חייב לצאת מייד לפגישה שלי.
תוך כדי הפגישה חשבתי עליה, על איך נבהלתי נורא ואז התעצבנתי עליה נורא בטלפון והכאבתי לה. חשבתי על כמה שהיא צודקת. הרגשתי כמה אני מצטער שהגבתי ככה, אפילו שגם לי קרה משהו מכאיב ומלחיץ ולא פייר.
חשבתי על כמה היא צודקת בכך שזה לא משנה, שלא צריך להגיב ככה, לא משנה מה קרה. חשבתי על איך הייתי יכול לדבר איתה אחרת באותו רגע מלחיץ;
להגיד לה כמה שאני בחרדה, כמה שאני מרגיש חסר אונים, כמה שאני זקוק לה שתהיה פה כבר, וכמה זה מכאיב ומבהיל אותי שהיא לא הגיעה בזמן שקבענו. חשבתי על איך הייתי יכול לפחד-יחד-איתה, במקום לתקוף אותה.
וכעבור שעה, כשיצאתי מהפגישה והגעתי הביתה, פתחתי את הדלת , ואפילו שעדיין הייתי גם פגוע בעצמי ממה שקרה – דבר ראשון אמרתי לה מייד: סליחה. אני ממש ממש מצטער שככה דיברתי אלייך בעצבים. את ממש צודקת, ממש עצוב לי בלב שככה יצא לי ושפגעתי בך… סליחה נשמה שלי..
יש לי ״חוק״ פנימי כזה שאומר שאם שנינו נפגענו האחד מן השניה, אז כשאני בא לדבר איתה אני קודם כל מתחיל – בלקחת אחריות על החלק שלי. ורק לאחר מכן פונה לבקש גם ממנה לעשות זאת עבורי.
אני מתחיל קודם כל מלתקן את מה שאני שברתי. ורק לאחר מכן, רק לאחר שוידאתי שתיקנתי באמת את מה ששברתי, רק אז אני מתייחס למה שהיא שברה.
למה אני עושה ככה? זה פשוט מרגיש לי הכי נכון ככה. זה פשוט לא נראה לי הגיוני שאתחיל קודם להתעסק באיך שהיא פגעה בי, בזמן שאני מתעלם מאיך שאני בעצמי גם פגעתי בה. מרגיש לי הכי נכון קודם כל לקחת בעצמי אחריות, ורק אז לבקש שהיא תקח אחריות.
אז היא הקשיבה למה שאמרתי, ולשימחתי היא יכלה לקבל את זה פנימה אל הלב שלה, ומשהו בה נרגע. אולי כי באמת התכוונתי לזה, אולי כי זה באמת הגיע בכנות מתוך הלב שלי.
ואחרי שסיימתי לקחת אחריות על מעשיי ולהכיר בחוויה הכואבת שהיא עברה בגללי, ואחרי שראיתי שהיא יכולה להרגע איתי – סיפרתי לה על מה שקרה לי מתחת לכעס, על חוסר האונים ואיבוד השליטה שהעלו בי חרדה נוראית, על כמה נבהלתי ופחדתי, וכמה הייתי זקוק לה שתגיע בזמן ותשמור עליי שאגיע בזמן.
היא הקשיבה לי באמת, והיא יכלה ממש להבין ולראות אותי גם. ומתוך הלב שלה היא שיתפה אותי כמה היא עצובה שככה קרה לי, כמה כואב לה שבלי כוונה היא ככה הכאיבה והבהילה אותי. והרגשתי כמה שאכפת לה, כמה שהיא רואה אותי. כמה שהיא רוצה לשמור עליי. וגם אני הצלחתי שוב להירגע איתה.
זה בכלל לא משנה מי אשם, או מי התחיל, או למה.
אין כאן מישהו שהוא צודק יותר, או צודק פחות.
אם יש פגיעה שקרתה אז צריך לתקן אותה.
ואם שנינו פגענו – וכל אחד בדרכו –
אז שנינו צריכים לתקן –
וכל אחד בדרכו.
כי מה שחשוב זה רק שנצליח, ביחד,
לתקן את מערכת היחסים שלנו – שנפגעה.
ואם למערכת היחסים שלנו נוצרו שני שברים,
אז מערכת היחסים שלנו זקוקה לשני תיקונים
על מנת שתחזור שוב להיות – בריאה ושלמה.
