אדם שטוען ״אין לי ציפיות מבת הזוג שלי״ – משקר (אולי גם לעצמו). אותו הדבר נכון גם לגבי אדם שאומר ״אני לא תלוי ולא זקוק לשום דבר מבת הזוג שלי״ – גם הוא משקר (קודם כל לעצמו). במציאות אין באמת כזה דבר.
לדוגמא – האם זה סבבה לך שהיא תצרח עלייך כל היום, תשפיל אותך, תכניס לך מכות, תתעלם ותתרחק ממך באופן קבוע, לא תענה לך אף פעם כשאתה מדבר איתה, תזרוק לך את הבגדים שלך לפח סתם כי בא לה, תשבור לך משהו שיקר לך כי זה מה שכיף לה?
או לדוגמא – האם זה לגמרי בסדר לך שהיא לא תיתן לך לישון אף פעם, תשכב עם כל החברים שלך, לא תסכים לעולם לשום חיבור או קירבה פיזית ורגשית איתך, תרד עלייך, תבקר ותשפוט אותך מהבוקר עד הלילה וכו׳?
האם זה באמת ממש בסדר מצידך? אתה פשוט תהיה בסדר עם כל זה?
בוא, אני חושב שזה ברור לכולם שאין אדם בעולם הזה שפשוט יהיה סבבה עם כל זה בתוך הקשר הזוגי שלו. ואם כן, זה אומר שהוא מנותק פיזית, רגשית ונפשית באופן מוחלט וזה בהחלט לא מצב בריא שכדאי לשאוף אליו.
ואם זה לא בסדר לך, אז זה אומר שאתה כן זקוק למשהו מבת הזוג שלך, וכן תלוי בה במשהו – על מנת שתוכל להיות בחיבור וקירבה איתה.
יש תנאים בסיסיים מסויימים כלשהם שאתה זקוק להם בקשר (על מנת שתוכל להשאר בו ובאמת להיות קרוב ומחובר), פשוט בגלל שגם אתה (למרבה צערך אולי) בן אנוש, אנושי, בדיוק כמו כולנו.
אדם שטוען ״בני זוג לא צריכים לצפות לשום דבר האחד מהשניה״ – סותר את עצמו באופן פרדוקסלי. כי עצם האמירה הזאת שלו מראה שהוא בעצם צריך מבת הזוג שלו –> שלא תצפה ממנו לשום דבר.
במילים אחרות – יש לו צורך, מבת הזוג שלו, שהיא לא תצפה ממנו למשהו. וזהו צורך שיש לו ממנה, וזוהי ציפייה שיש לו ממנה.
אז מה הקטע עם ״ציפיות״ בתוך זוגיות?
האם הן אמורות להיות בקשר זוגי או לא?
האם זה טוב/נכון/בריא שיש ציפיות או לא?
התשובה שלי היא – כן ולא. כי זה לא כזה שיטחי או פשטני כמו שמנסים להציג את זה אלו שכותבים אמירות קיצוניות כאלה.
זה יותר מורכב מ- כן או לא. כי יש סוגים שונים של ציפיות, ובגדול אפשר לומר שיש שני סוגים בסיסיים של ציפיות: כאלו שמגיעות ממערכת ההשרדות/הגנה שלנו, וכאלו שמגיעות מתוך הליבה שלנו.
ציפיות הגנתיות
ציפיה של מערכת ההגנה היא בעצם ניסיון שליטה בבני הזוג – זאת הציפייה שבת הזוג שלי תעשה ותהיה תמיד כל מה שאני רוצה שהיא תעשה ותהיה. כמו למשל, להגיד לי בדיוק את המילים שאני מחליט שהיא צריכה להגיד לי, בדיוק מתי שאני מחליט שהיא אמורה. או להתנהג כפי שאני מחליט שהיא צריכה להתנהג.
לציפייה של מערכת ההגנה יש אנרגיה נוקשה, מכווצת, מפחידה, דורשנית, שיפוטית, כוחנית, מאיימת. היא תמיד עושה כיווץ בגוף ובלב לצד השני (וגם לצד הראשון), תמיד לא נעימה ומרחיקה באיזה אופן. מייד מרגישים את זה בגוף.
המניע של הציפיה ההגנתית הוא לשלוט בבני הזוג על מנת לוודא שהם לא יפגעו בנו, או ינטשו אותנו. זה בסה״כ מערכת חמודה שמנסה להעניק לנו הגנה (באופן מאוד לא יעיל ומאוד טראגי).
אבל כשאנחנו פועלים כך אנחנו בעצמנו פוגעים ונוטשים את בני הזוג שלנו (גם אם ״רק״ רגשית), וגם כמו ״גורמים״ למערכות ההגנה/התקפה שלהם לפעול כלפינו ואז משחזרים איתם, באופן טראגי, את הפגיעה והנטישה שמהם ניסינו להמנע.
ציפיות ליבה
לעומת זאת, ציפייה של הליבה היא שונה לחלוטין. זאת לא דרישה אלא כמיהה, ואין בה שום ניסיון שליטה בבני הזוג שלנו – היא בעצם ביטוי של הצרכים ההתקשרותיים האוניברסליים, הבסיסיים שלנו כבני אנוש.
למשל, זאת יכולה להיות כמיהה לחיבור וקירבה עם בני הזוג (אחרת למה להיות ביחד?).
או לביטחון פיזי (שבני הזוג לא יתקפו אותנו, ישמרו על גופנו – אחרת איך נהיה ביחד אם נפצע ונמות?).
או לביטחון רגשי (שלא ישפילו, יתקפו וירמסו רגשית, יאשימו ויביישו אותנו למשל – כי איך אפשר להיפתח ולהתקרב ככה?).
הציפייה של הליבה היא בעצם האינטליגנציה האורגנית הפנימית שלנו, שיודעת מהם התנאים שבהם האהבה שבנו יכולה להתגלות ולפרוח. בדיוק כמו שלזרע יש ״ציפייה״ שיהיה חשוך ולח ותהיה טמפ׳ מסויימת על מנת שיוכל להתחיל לנבוט. זאת לא ציפייה אלא פשוט החוכמה של החיים עצמם, החוכמה של הטבע עצמו.
בדיוק כמו אותו זרע, וכמו כל דבר חי בטבע, כולנו זקוקים לתנאים מסויימים – על מנת שהלב והגוף שלנו יוכלו להפתח, ושהאהבה הזוגית שלנו תוכל לפרוח ולשגשג. החיים זקוקים לתנאים מסויימים על מנת לשגשג, וכך גם קשר זוגי. וטוב, למשל, שאנחנו מצפים שבני הזוג שלנו לא יתעללו בנו פיזית או רגשית! זה בריא ונכון מאוד!
ציפייה של הליבה, מרחיבה את הגוף ואת הלב, מחברת ומקרבת אותנו וגם את מי שמולנו. למשל, להרגיש שיש לבני הזוג שלנו כמיהה לחיבור וקירבה איתנו זה נעים, עושה בטוח, מחבר, מרחיב. זה להרגיש שאני רצוי, שאני חשוב, שאני משמעותי למי שאיתי. זה עושה רצון אמיתי ואורגני להיות ביחד.
״אז למה יש את כל האנשים/מטפלים/מורים האלה
שמדברים על זה שלא צריך שתהיה ציפייה בתוך קשר?״
הנה התשובה שלי:
האמירות האלו הן בעצם ציפייה של מערכת ההגנה שלהם. כן, זה מה שזה. כשהם אומרים דברים כאלה בתוך קשר, הם בעצם מנסים לשלוט בבני הזוג שלהם (ובקשר), דרך זה שהם מציבים ציפיה נוקשה מבני הזוג שלהם ״לא לנסות לשלוט בהם, ולא לצפות מהם לדבר״.
מתחת לציפייה ההגנתית הזאת, מסתתרת לה הציפייה של הליבה שלהם – להרגיש מוגנים בקשר. זאת אומרת להרגיש שמקבלים ואוהבים אותם כפי שהם, שלא יפעילו עליהם כוח (אלימות) כדי לנסות לשנות (לשלוט) בהם, שזא בעצם הציפייה שבני הזוג ישמרו עליהם. שזאת ציפייה טבעית, אנושית, חשובה ובסיסית בקשר בוגר ובריא. וכשהיא באה מתוך הליבה ולא מתוך מערכת ההגנה אז טוב שיש ציפייה כזאת! והיא בהחלט במקום!
אבל בגלל מבנה מערכת ההגנה שלהם שאומר ש״אסור לצפות לשום דבר מבני הזוג בתוך זוגיות״ הם לא יכולים לבטא בצורה גלויה את ציפיית (כמיהת) הליבה שלהם, כי אז זה יחשוף את העובדה שגם הם, כן גם הם, מצפים ושגם הם תלויים וזקוקים למשהו מבני הזוג שלהם.
אז במקום זה הם עושים זאת בעיקיפין, דרך פיתוח אידאולוגיות רוחניות וטיפוליות שמדברות על ״חופש מוחלט / אי-ציפייה / אי-תלות / אי-הזדקקות״, אשר מנסות בעצם לשלוט (לדרוש) בסתר מבני הזוג שיהיו כך (שיהיו ללא ציפיות), במקום לחשוף בכנות ובפגיעות את כמיהת הלב שלהם – לקבלה ולשמירה מצידם של בני הזוג.
אז בנוגע לשאלה לגבי האם צריך או לא צריך ציפיות בקשר – שוב, התשובה היא: כן ולא.
כי מצד אחד – ציפיות הגנתיות באמת פוגעות בבני הזוג ובקשר, זה נכון, ובזה הם צודקים בהחלט. ובאמת, על מנת שיווצר קשר בטוח שמאפשר חיבור וקירבה אמיתיים, אכן צריך להכיר בהגנות האלו, לקחת עליהן אחריות, לבחור אחרת, וללמוד לעשות משהו חדש שאינו שליטה בבני הזוג שלנו.
ומן הצד השני – ציפיות של הליבה, שנובעות מתוך צרכיי וכמיהות הליבה, הן חשובות מאוד, וחשוב כל כך שיהיה להן מקום, הכרה ולגיטימציה מלאה בקשר הזוגי על מנת שיוכל להפוך לקשר בריא, בטוח וקרוב באמת.
זה קריטי שנרצה, נבחר ונסכים להכיר ולקחת אחריות על ציפיות הגנתיות שפוגעות בנו, בבני הזוג שלנו ובקשר כולו. ללא לקיחת האחריות הזאת וללא המוכנות לעשות את העבודה שלנו הקשר לא יוכל לעולם לא להפוך לבטוח, ולכן גם לא תוכל להיות בו קירבה אמיתית והוא לא יוכל לעולם לשגשג באמת.
אך מן הצד השני, חשוב מאוד בעיני להבין, שזה הרסני – לנו עצמנו, לקשר ולבני הזוג שלנו – לנסות לדכא או ללכת מעבר למשהו שלא אמורים לדכא או ללכת מעבר אליו, כמו ציפיות התקשרותיות בריאות הנובעות מעומק הליבה שלנו.
וכך או כך, אי אפשר להימלט מזה, מן הטבע עצמו.
לא משנה כמה מנסים לסבן את עצמנו ואחרים (שאנחנו כביכול לא זקוקים ולא תלויים ולא מצפים לכלום בקשר), העובדה עדיין נשארת תמיד כפי שהיא: שכולנו, כולנו, זקוקים לתנאים מסויימים על מנת שנוכל (אנחנו והקשר) לשגשג ולפרוח.
אי אפשר שלא להיות זקוקים לתנאים האלה על מנת שהאהבה והחיבור יפרחו, פשוט אין אפשרות כזאת, בדיוק כמו שאי אפשר לא להיות זקוקים לחמצן על מנת לחיות.
יש רק בחירה אחת בקשר לזה:
האם לבטא את הציפיות שלנו דרך הפילטר של מערכת ההגנה (בצורת דרישה, האשמה, שליטה), או לחשוף באומץ, בישירות ובכנות מלאה את האמת של הליבה שלנו, לבטא את הכמיהות העמוקות – אך ללא שום ניסיון שליטה/דרישה, אפילו לא קטן.
במילים אחרות, הבחירה האחת היא: להעיז לחשוף באומץ, בכנות ופגיעות, את הליבה שלנו כפי שהיא (שבה אנחנו גם זקוקים ותלויים בבני הזוג כאמור מתוקף היותנו יצור חי ואנושי). או לכסות אותה בקליפות מנתקות, ובשיריון מתוחכם של תאוריות ואידאולוגיות.
כך או כך, הגוף והלב יודעים להבדיל מייד ביניהם. אי אפשר לטעות בזה. האחד מנתק, השני מחבר. האחד מרחיק, השני מקרב. האחד מרחיב, השני מכווץ. האחד מועקה, השני הקלה. האחד כל מיני מילים, השני אהבה.
