מכירים את זה שאתם נמצאים באיזה מפגש חברתי, ומרגישים שכולם שם אוהבים או מחבבים אתכם – חוץ ממישהו אחד.. ואז, במקום להתמקד בכל האהבה של מי שכן אוהב אותכם שם, אתם מתמקדים דווקא באדם היחיד שלא?

האם אתם יודעים מדוע אתם עושים את זה? אז גם אני עושה את זה, גם לי זה קורה. ועצרתי היום לשאול את עצמי – למה? ואתם יודעים מה גיליתי? גיליתי את זה:

הידיעה הכי עמוקה של הלב שלי, היא *שכולם* אוהבים אותי. אני פשוט יודע את זה, אני יודע שזאת האמת. זאת בכלל לא שאלה, זאת אמת מוחלטת. אני יודע שכולם, כולם, מתחת לכל שכבות ההגנה, כולנו פשוט לב טהור שכולו אהבה. כולם פשוט אוהבים את כולם, תמיד, כל הזמן, אין שום אפשרות אחרת.

ומשום שזאת הידיעה הברורה של הלב שלי – אני חווה דיסוננס מכאיב כשאני רואה מישהו שלכאורה לא אוהב\מחבב אותי. זה פשוט לא מצליח להתיישב בתוכי בכפיפה אחת עם מה שהלב שלי יודע שהוא האמת.

אז כשאני מתמקד באותו אדם שלכאורה לא אוהב\מחבב אותי, אני בעצם אומר לו בתוכי ״אני יודע שאתה אוהב אותי, וגם אתה יודע את זה, אז למה אתה מעמיד פנים??״

זאת כמו כמיהה, שהמציאות תהדהד בצורה זהה בדיוק למה שהלב יודע. זאת כמו כמיהה לאשר או לתקף (להעניק תוקף) את הידיעה שבלב.

משום שלהאמין שיש מישהו בעולם הזה שלא אוהב אותי, גם אם זה רק מישהו אחד בלבד, זה פשוט כל כך כואב. לא משום שהוא לא אוהב אותי, אלא משום שלהאמין בזה זה בעצם לשלול, או להתנתק מן הידיעה של הלב, ובעצם מן הלב עצמו.

במילים אחרות, להאמין שמישהו לא אוהב אותי – זה כמו לא לאהוב את עצמי. כי זה להאמין שיש אפשרות שאני לא ניתן לאהבה.

והלב, הלב יודע שזאת לא האמת.
ולכן, להאמין בזה זה כמו לשקר לעצמי.
ולשקר לעצמי.. זה כואב.

אז כשאני מסתכל על האדם הזה שלא אוהב\מחבב אותי, אני כמו מבקש מעצמי להפסיק לשקר לעצמי, להפסיק לספר לעצמי שאני לא אהוב או שלא ניתן לאהוב אותי. אני מבקש מעצמי בעצם לספר לי את האמת, לספר לי שאני אהוב ושניתן לאהוב אותי, נקודה. תמיד, בכל מצב.

ביירון קייטי אמרה פעם משפט שנחרט בתוכי (מצטט כמיטב זכרוני):
״כשאני נכנסת לחדר אני יודעת שכולם בחדר הזה אוהבים אותי, אני פשוט לא מצפה מכולם להבין את זה עדיין״.

והמשפט הזה, הוא לא רק האמת של הלב שלה אלא גם האמת של הלב שלי. ואני בטוח, שזאת גם האמת של הלב של כולם.

אז במילים האלה עכשיו
אני מבקש מעצמי להפסיק לשקר
ולהתחיל להגיד לעצמי את האמת, תמיד,
שאני אהוב, שאפשר לאהוב אותי,
שאני ניתן לאהבה.

ואני לא רק מבקש מעצמי להגיד את האמת,
אלא גם להתחיל לחיות ולפעול מתוכה,
לחיות מרגע לרגע, וממצב למצב,
עם השאלה הזאת:

מי הייתי עכשיו,
ואיך הייתי מרגיש,
ואיך הייתי מדבר,
ואיך הייתי פועל,
ברגע זה,
ועם האדם הזה,
אם הייתי יודע
בוודאות מוחלטת
שאני אהוב?

(בתמונה: אני מרגיש אהוב, עם אח שלי, גלעד)