היום, כשהגיע הזמן של לאור ללכת לישון, הוא החזיק חזק חזק בצעצוע אלקטרוני כזה עם כפתורים שכשלוחצים עליהם אז מופעלים מוזיקה ואורות, ולא הסכים לשחרר.
פחדתי שאם הצעצוע יהיה איתו במיטה אז זה עשוי להעיר אותו אם בטעות ילחצו הכפתורים והצעצוע יתחיל לנגן באמצע הלילה. ולכן ניסיתי בעדינות לבקש ממנו שיעזוב אותו ויתן לי, אבל הוא לא הסכים לשחרר אותו בשום פנים ואופן.
חשבתי לעצמי שאולי כאשר אחבק אותו ואשיר לו שיר לילה טוב בחדר כמו תמיד הוא כבר ירפה מעצמו מהצעצוע, אז הרמתי אותו על הידיים והלכנו יחד עם הצעצוע בידיים שלו לכיוון החדר, אבל גם בסוף השיר ששרתי לו הוא ממש לא הרפה בשום אופן, ואפילו גם כשכבר הנחתי אותו במיטה.
אז חיכיתי שכבר כמעט ירדם, וכשהוא כבר היה על סף ההירדמות, רגע לפני שבאתי לצאת מהחדר, ניסיתי פעם אחרונה בעדינות לקחת את זה מתוך הידיים הקטנות והמתוקות שלו, אבל הוא התעורר מהניסיון הזה שלי והתחיל לבכות, בכי קורע לב, הרגשתי שהוא נעלב עד מעמקי נשמתו ממה שעשיתי.
הבכי שלו קרע לי את הלב מכאב ועצב, ומייד החזרתי לו את הצעצוע שלו, אבל הוא לא נרגע מהבכי. התחלתי לדבר איתו מהלב שלי ולבקש ממנו סליחה:
סליחה שלקחתי לך את הצעצוע שלך, סליחה שהחלטתי עלייך ככה בזמן שהבהרת לי ממש בבירור שאתה רוצה אותו איתך היום במיטה, סליחה שלא כיבדתי את הרצון שלך. סליחה אהוב שלי, אתה צודק, סליחה שלקחתי לך, אני ממש מבין את הכאב שלך, סליחה.
ואז הוא נרגע.
מערכת הגוף-נפש של הילד יודעת הכי טוב מה נכון עבורו
האופן שבו לאור התנהג באותו ערב היה חריג, זה לא משהו שקורה בד״כ. וכשהוא מתנהג כך פתאום באופן חריג, זה תמיד סימן עבורי לכך שקורה משהו שחשוב להקשיב לו. בהבנה שלי, זה אף פעם לא יהיה חכם להגיד ״הוא סתם מתנהג כך״ או ״הוא מגזים״, כי זה יהיה לפספס את הסימנים העדינים של המערכת שלו – שמדברת ומתריאה.
במקרה הזה הסתבר, בדיעבד, שללאור היה איזה עניין בבטן שהמשיך לתת סימנים גם לאורך הימים שבאו אחר כך, אבל בגלל גילו הצעיר לא היו לו את המילים להגיד זאת, מלבד הסימנים האלה שהופיעו.
מערכת הגוף נפש שלו ניסתה לרפא ולווסת את עצמה, הוא היה זקוק להחזיק משהו בידיו משום שההחזקה של היה פעולה\תנועה שמרגיעה את מערכת העצבים ונותנת ביטחון. על פי מחקרים, רגיעה של מערכת העצבים עוזרת מאוד לריפוי של מחלות ופציעות פיזיות.
מכפייה של הרצון – לשיתוף פעולה
כיסיתי אותו, נישקתי אותו, אמרתי לו לילה טוב ויצאתי מהחדר. וחשבתי לעצמי שבאמת… למה אני שוב נופל לדפוס הזה..? למה אני שוב חושב שאני יודע יותר טוב ממנו מה הוא צריך ומה נכון לו…?
כן, נכון, באמת רק רציתי שיהיה לו טוב, שהוא יוכל לישון בנחת מבלי שזה יעיר אותו פתאום בבהלה עם הרעש והאורות, הייתה לי כוונה ממש טובה ואוהבת, נכון.
אבל עדיין, אולי עבורו היה יותר חשוב להחזיק את הצעצוע הזה עד שירדם? אולי יש לו סיבות עמוקות שאני בכלל לא מתחיל להבין? אולי מערכת העצבים שלו זקוקה לזה עכשיו מתוך הגיון פנימי עמוק וחכם כלשהו שאני לא מודע אליו? כי באמת… מה אני בכלל יודע על מה שקורה בתוכו? ומי אני שאגיד למערכת הפנימית שלו מה נכון לה ומתי..? ענווה..
וגם בכלל, הייתי יכול במקום כל זה, פשוט לדבר איתו, להסביר לו למה אני חושב שעדיף שישחרר את הצעצוע ולא ישן איתו, להסביר לו את המחשבה וההגיון שלי, להסביר לו את הכוונה האוהבת מאחורי הרצון שלי, שיבין את ההשלכות של לישון עם הצעצוע הזה ואולי יחליט גם שעדיף להניח אותו בצד, אם ירגיש לו לנכון. או שלא.
כן, הוא ממש קטן, אבל הוא כבר מבין כל מה שאני אומר לו, אני ממש מרגיש את זה. הייתי יכול להסביר לו, ולתת לו להחליט עבור עצמו, לכבד את האוטונומיה שלו.
אני לא רוצה לעולם להחליט עליו, ובטח שלא בכוח (אפילו אם זה כוח הכי קטן ועדין בעולם), אני לא רוצה לכפות את הרצון שלי על מי שחלש ממני, גם אם אני מאמין בכל ליבי ובכל מעודי שזה לטובתו ועבורו.
אני רוצה לשמוע את הלב שלו, להשמיע את הלב שלי, להפגש ולהגיע להבנה ולשיתוף פעולה – מבחירה ומרצון. זאת הדרך שבה אני רוצה לחיות איתו, ועם כל מי שיקר לי, מתוך כבוד עמוק ואמיתי לקיום הנפרד שלו, לרצונות השונים שלו, לעולם הייחודי שלו, לראייה האחרת שלו.
אני רוצה לכבד אותו על אמת, בניואנסים של הצעצועים הקטנים, ואני יודע שאם אתנהג אליו כך אז זה מה שהוא ילמד ממני – לכבד כך גם אחרים, וגם אותי, וגם את עצמו.
הוא ילמד שלא חייבים להשתמש בכוח על אחרים, אפילו לא הכוח הקטן והעדין ביותר, כדי להשיג מענה לצרכים והרצונות שלו. אלא שאפשר גם להפוך יצירתי ופתוח, שאפשר גם לגלות וליצור צורות של ״גם וגם״, שאפשר לשתף פעולה, למצוא תמיד דרך שעובדת לכל מי שמעורב בו זמנית.
מתבלבל אלף פעם ביום – אבל גם מתקן אלף פעם ביום
זה מרגש אותי לחיות כך איתו, כבר מרגע שנולד, מרגש אותי לגלות איזה אדם יגדל להיות ואיך יתנהג אל עצמו ואל אחרים סביבו. מסקרן אותי לגלות איך יתנהג אדם בוגר, שבילדותו הרגיש שכיבדו את הקיום שלו על אמת ולעומק.
ולא שאני מצליח בזה כל הזמן. לצערי. אני לא גדלתי כך ו״מערכת ההפעלה״ המיושנת שלי, למרות כל ההתפתחות והצמיחה שעברה, עדיין סוחבת לא מעט התניות ישנות שמנהלות אותי מן העבר באופן אוטומטי.
אבל כשאני הופך מודע לכך שהתנהגתי או דיברתי אליו מתוך מערכת ההפעלה הישנה שלי, אני תמיד עוצר ומתקן את ההתנהגות והמילים שלי. תמיד. זה כל כך חשוב לי… להמשיך לשדרג את עצמי מרגע לרגע, לעשות כל מה שאני יכול כדי ללמוד להתייחס אליו אחרת, כפי שאני עצמי רציתי תמיד (ועדיין רוצה) שיתייחסו אליי.
כולי תפילה שאפילו שאני טועה ומתבלבל אלף פעם ביום, עדיין, העובדה שאני מסכים גם לעצור, ללמוד ולתקן כמיטב יכולתי אלף פעם ביום – תספיק כדי שירגיש בליבו עד כמה הוא חשוב לי, עד כמה אני מבקש לכבד את הקיום שלו, ועד כמה אני אוהב אותו.
אם זה לא שהוא ״סתם מגזים״, מה זה עוד יכול להיות?
ממליץ מאוד לנסות את הגישה הזאת בתור חקירה, במקום לחשוב במקרים כאלה על הילדים (או על עצמנו) ״הוא סתם״ או ״הוא מגזים״, לשאול – אם זה לא שהוא ״סתם״ או ״מגזים״, מה זה עוד יכול להיות?
במקרה הזה, כאמור, גיליתי בדיעבד שהיו לו ענייני בטן שהציקו לו, אבל כמובן שזה יכול להיות גם הרבה דברים אחרים ונוספים שחשוב לגלות. הפואנטה היא – שכל מה שעולה מתוך מערכת הגוף-נפש הוא חכם ועמוק, להכל יש סיבות אמיתיות (גם אם הן נסתרות מאיתנו עדיין) זה אף פעם, אף פעם, לא סתם.
