עמיחי זלינקובסקי

amihay-portraitיוצר גישת "להקשיב ללב". עוזר לאנשים להקשיב ללב, ולהמשיך להקשיב ללב, בדרך המתפתחת ומעמיקה תמידית.

חוקר ומפתח גישות וכלים ייחודיים לריפוי, צמיחה, מימוש והיזכרות עצמית. מלווה תהליכי ריפוי וצמיחה אישיים, זוגיים וקבוצתיים.

כותב, מרצה, מנחה סדנאות ללימוד הגישה וקורסים להכשרת מלווים, וגם מוסיקאי יוצר.

״הולך בדרך״ ועוסק בהתפתחות ולימוד התודעה באופן עמוק ממש כל חיי (למשל, למדתי מדיטציה והתחלתי לתרגל כבר מגיל 5…).

מאז שנת 2010 התמסרתי באופן מקצועי מלא לטיפול, ליווי והנחיה של יחידים, זוגות וקבוצות.

במהלך חיי חקרתי ונחשפתי למורים ולגישות רבות מאוד של טיפול רגשי ושיחרור תודעתי, פסיכותרפיה סומאטית ממוקדת גוף, מדיטציה, התפתחות נפשית ורוחנית, ומתוך התנסויות אלה בשילוב עם התובנה האותנטית שלי, זיקקתי את התמצית המדוייקת, הייחודית והמעשית שנקראת היום גישת 'להקשיב ללב’, ושממשיכה להתפתח עוד ועוד כל הזמן (בדיוק כמוני).

 

על ההכשרה שלי

הקדמה:

אני לא יכול להסביר לכם באמת על ההכשרה שלי משום שהיא כוללת אינסוף רגעים קטנים של תובנה וגילוי, רגעים עצומים של בהירות והתנסויות שאינני יכול להכניס בשום אופן למילים. מה שעושה אותי מי שאני היום אינו ידע זה או אחר שלמדתי באיזה ספר או מאיזה מורה, לא טכניקה או שיטה זאת או אחרת שלמדתי, וגם לא שום תעודה שיש או אין לי.

מה שעושה אותי מי שאני היום, ומה שהכשיר אותי לעבוד עם אנשים היום הוא מסע החיים שלי כולו, על כל הרגעים הקטנים האינסופיים שלעולם לא אוכל לספר לכם עליהם, על כל בחירה אמיצה שעשיתי להיות נאמן לעצמי, להקשיב ללב ולשרת את האמת שבמעמקים, על כל צעד קטן שצעדתי דרך הפחד והאימה, גם כשזה הרגיש כמו בלתי אפשרי לחלוטין, גם כשזה הרגיש כמו להסכים למות, ובמיוחד על כל רגע קטן שבו בחרתי מתוך אומץ גדול לאהוב את עצמי בדיוק בדיוק כפי שאני, להתייחס אל עצמי ברכות ובחמלה, ולחבק את העצמי הילדי שלי מתוך ההורה הפנימי האמיתי שגיליתי במעמקיי הלב.

לכן, בסופו של דבר ומעבר להכל, סיפור חיי הוא ההכשרה שלי, ומי שהפכתי להיות הוא ״התעודה״. אבל לעולם לא אוכל לתאר לכם מאיפה התחלתי, מאיזה תהומות של גיהנום פנימי צמחתי, דרך איזה אימה ופחד וחרדות נוראיות נאלצתי לעבור עוד כילד קטן, לא אוכל לתאר לכם את מעמקי החשיכה האינסופית של הדיכאון הנורא אשר ליווה אותי רוב חיי.. וגם לא את רגעי החסד, הבהירות, האהבה העצומה, והתובנות המשחררות הרבות כל כך שעלו בי לאורך הדרך, ואת ״הבית״ שמצאתי בתוכי בסופו של דבר.

לא אוכל לתאר את עצמי בצורה שבאמת תוכל להסביר, אבל תוכלו להרגיש אותי עכשיו, במילים האלה, תוכלו להדהד איתי, עם ליבי, ותוכלו כך להרגיש גם בליבכם, מי אני.

מעט על הדרך שעשיתי:

ההכשרה שלי מתחילה מגיל ילדות – גדלתי בקהילה רוחנית של מתרגלי מדיטציה ושם למדתי בעיקר מה לא לעשות ואיך לא להיות :). זאת אומרת, ששם התחלתי לשים לב לבעיתיות העצומה שבמסע רוחני שלא כולל עבודה ריגשית. בהמשך הילדות והנערות קראתי הרבה ספרים של מורים למיניהם וחקרתי את הלימוד שלהם באופן עצמאי.

אחרי הצבא, וגם לפני בעצם, יצא לי לחוות באופן ספונטאני חוויות רוחניות ומיסטיות מאוד משמעותיות, כמה וכמה פעמים, וזה הוביל אותי אל הבנה עמוקה של מהות החיים ומהות החיפוש הרוחני.

באופן מוזר ומיקרי מצאתי אח"כ מורה שדיבר בבהירות על כל מה שחוויתי אז ומייד התחברתי אליו. הוא היה מורה עצמאי שהגיע מתוך המסורות של הזן-בודהיזם והסופיזם, והייתי מחובר אליו כמה שנים. בהשראתו, ישבתי במשך שנים רבות לאלפי (או משהו כזה) שעות מדיטציה, וגם לעשרות ריטריטים של שבועות ארוכים עם עצמי ועם אחרים, בהם חקרתי לעומק את התודעה בתוך עצמי.

אחרי שהתנתקתי ממנו התחלתי לחקור וללמוד מורים עצמאיים אחרים נוספים רבים (בערך כל מי שפגשתי או שמעתי עליו), גם במפגשים אישיים ברחבי העולם וגם בסירטונים באינטרנט ודרך ספרים.

מבין המורים שכבר חלפו מן העולם, התחברתי במיוחד אל הגישה של ג'ידו קרישנמורטי משום הכנות הבלתי מתפשרת וחדות התודעה שלו. הצטרפתי לזמן קצר גם לשתי קהילות רוחניות נוספות, שעזבתי משום שמשהו הרגיש לי מאוד לא בריא ולא מדוייק בהן. למדתי המון מכל אחד ואחת מן המורים והקהילות, לחיוב ולשלילה.

בהמשך הייתה תקופה ארוכה שבה התעסקתי וחקרתי לעומק את ה"עבודה" של ביירון קייטי, וזה נתן לי המון (ועד היום אני מאוד מעריך את הגישה הזאת), אבל גם מזה המשכתי הלאה בסופו של דבר.

לאחר מכן המשכתי לחקור, לגלות וללמוד ממורים עצמאיים נוספים, אבל הפעם התחברתי אל מורים יותר "אנושיים" ופחות "מוארים". משהו בי התחיל אז להתעורר לכיוון חדש..

תוך כדי, הייתי קשור גם בלימודים שאמאניים מעמיקים במשך כמה שנים, ועברתי מסעות תודעתיים מאוד עוצמתיים ומרחיבי תודעה ושם למדתי המון, ובצורה מאוד ישירה, על הטבע האמיתי של המציאות ושל העצמי, ובצורות שאי אפשר ללמוד בשום צורה או מקום אחר. וגם שם, המשכתי ללמוד על המגבלה של מסע רוחני שאינו כולל עבודה ריגשית וחיבור לעולם האנושי היומיומי, ובסופו של דבר המשכתי הלאה.

אח"כ, מתוך משבר עמוק שהגעתי אליו, נפתחתי לכל העולם של טיפול ריגשי, עברתי טיפולים בריברסינג שפתחו עבורי את החיבור אל הילד הפנימי ואל מעמקי הרגש.

אחרי זה פגשתי אדם ומטפל מדהים וחכם במיוחד ששמו שי אור (יוצר ״הורות כמעשה ניסים״), ואיתו עשיתי קפיצת מדרגה משמעותית עם עצמי במובן של התבגרות וריפוי רגשי, וגם של מה שאני קורא לו "גמילה מרוחניות" והסכמה אמיתית להיות כאן בעולם האנושי הזה.

למדתי אצלו במשך שנה קורס מטפלים (שגם נותן בין השאר כלים ספציפיים מעולים לליווי הורים) , ושם למדתי המון על הניואנסים הקטנים של טיפול ושל הנפש האנושית, ועל הקשבה עמוקה לילד שבפנים ולילדים שבחוץ.

תוך כדי הקורס התאשפזתי יום אחד עם שחפת.. הייתי מאושפז בבידוד במשך חודשיים וחצי, ועוד כמה חודשים בבידוד בבית. בזמן הזה עברתי מפגש עצום ועמוק עם ממעמקיי ליבי ומעמקי תת המודע.

כמה פעמים בזמן הזה פגשתי את המוות ואת האימה והבדידות והפחדים העמוקים ביותר בתוכי. חוויתי בתקופה הזאת ריפוי נפשי עמוק מאוד והתעוררות אל הכאב והקושי האנושיים, כמו גם אל היופי, המשמעות והקסם העצום של החיים.

בשנים שאח״כ השתתפתי בקנדה בקורס תהליכי עמוק בגישת ״Radical Alivness" אותו הנחתה המורה המופלאה (בעיניי) אן ברדני שגם יצרה את הגישה הזאת על הבסיס של פסיכותרפיה ממוקדת הגוף שנקראת "Core Energetics" אותה לימדה במשך שנים רבות קודם לכן.

שם נכנסתי לעומק לעולם המופלא של ריפוי סומאטי וצורת העבודה הגאונית כל כך הזאת עם הגוף (באחד על אחד, זוגות ובתוך קבוצות) שנקראת "Core Energetics".

לאחר מכן החלטתי ללמוד לעומק את הגישה ועברתי שנת לימודים בבית הספר להכשרת מטפלים בגישת "Core Energetics" הממוקם בהולנד.

במקביל התחלתי גם להעמיק מאוד אל תוך לימודים של גישת ״תקשורת מקרבת״ המופלאה כל כך, ועברתי קורסי הכשרה עם אחד המורים הנפלאים ומעוררי ההשראה ביותר שפגשתי ששמו יורם מוסינזון (מתגורר בהולנד).

עברתי מספר הכשרות עומק בגישה וההטמעתי אותה באופן עמוק אל תוך חיי האישיים ואל תוך כל העבודה שלי עם אנשים. בין השאר עברתי קורסי הכשרה של תקשורת מקרבת במערכות יחסים אינטימיות, וגם הכשרה למגשרים בתקשורת מקרבת.

אבל בסופו של דבר:

ההכשרה שלי היא הלימוד העצמי והעצמאי שלי. אין אפילו רגע אחד בחיים שלי שאני לא בהכשרה מבחינתי. אני לא מגביל אותה למסגרת זאת או אחרת כבר. כל רגע הוא רגע של למידה מבחינתי.

אני לומד בכל רגע מכל אדם שאני בא איתו במגע, כולל מכל אדם שאני מלווה במפגשים האישיים ובמפגשים הזוגיים והקבוצתיים. לכן, במובן הזה, ההכשרה שלי נמשכת כל עוד אני חי. וללימוד האינסופי הזה של עצמנו, של המציאות ושל החיים עצמם, אני קורא "להקשיב ללב".



 

 

משהו אישי

amihay-portrait-2כל חיי תמיד ירדו עלי וביקרו אותי על כך שאני "כבד" ו"חופר" ו"שואל יותר מידי שאלות" ו"נתפס יותר מידי לפרטים קטנים" ו"איטי מידי".. ורוב חיי האמנתי בזה גם וחשבתי שהם צודקים, ש"אני דפוק", ש"אם רק הייתי יכול להיות אחר..". וכמה סבלתי מזה, כמה סבלתי…

עד שיצא לי, באיזה לילה אחד שבו ביקשתי את זה ממעמקי הלב, לראות את עצמי באמת. ומה שראיתי היה מופלא ומדהים.. ראיתי שכל מה שאי פעם חשבתי שדפוק בי הוא בעצם המתנות הכי גדולות שלי, המתנות שהן אני..

ראיתי אז, כשהפסקתי להשוות אותי לאיזה אידאל של מישהו אחר, שאני לא כבד או חופר או שואל יותר מדי אלא חוקר מעמקים, חוקר לב, ושאני לא נתפס לקטנות או איטי מידי, אלא אני טוטאלי ויסודי, אני מקשיב ומהדהד לעומק עם כל דבר, עד הדיוקים הקטנים ביותר, אני מכוון לאיכות העמוקה ביותר ולא לכמות או מהירות או הישגיות.

ראיתי אז את המתנה שלי – אני חוקר לב מהדהד מסוג מקשיב מדייק. אני עוזר לאנשים להקשיב ללב, ולהמשיך להקשיב ללב.
ראיתי אז שאני, על כל המבנה והאיכויות שלי, מושלם לחלוטין עבור המשימה הספציפית שלי כאן בעולם הזה.

ראיתי אז שהראייה הבהירה הזאת משחררת אותי לחלוטין מן הסבל שהייתי כלוא בו כל חיי, מן השינאה העצמית והביקורת האינסופית. הראייה הצלולה של היחודיות האישית, של הייעוד הייחודי, משחררת מן הסבל של ההשוואה, המדידה ביחס לאחרים, הביקורת וההלקאה העצמית.

ברור שאם משווים אותי למישהו אחר אז מייד אני נראה דפוק ופגום ולא טוב ולא מספיק, אבל באמת שאין יותר צורך לעשות את זה, מרגע שמבינים את התפקיד והיעוד הייחודי.

ונכון, זה לא אומר שאין לי שטויות שעליי להשיל מעליי, זה לא אומר שאין לי מה ללמוד או לאן לגדול, ברור שיש, והרבה. ובאמת, בכל יום אני לומד משהו חדש, ומשיל משהו ישן, וגדל וצומח עוד ועוד, אבל היופי הוא – שאני עושה את זה באופן המיוחד שלי, בדרך הלמידה והגדילה הייחודית שלי.

וכל אחד, וכל אחת, עושים את זה, הולכים את המסע הזה, גדלים וצומחים ולומדים ומתרחבים בעולם הזה – בדרך המיוחדת שלהם. וזה היופי! אף אחד לא אמור להיות אחר ממי שהוא, או ללכת בדרך שאינה באמת שלו, ובעצם, אף אחד גם לא יכול להיות אחר ממי שהוא באמת.

ואני, זה מי שאני – חוקר לב מהדהד מסוג מקשיב מדייק. ואני פה בשביל לעזור לאחרים ללכת בדרך המיוחדת רק להם, לדייק את עצמם אל עצמם, ולא לאף אחד אחר. אני כאן כדי לעזור לאנשים להקשיב ללב, ולהמשיך להקשיב ללב. אני חייב, זאת הדרך שלי – זה מי שאני.

והיום, בניגוד לפעם, אני שמח כל כך וגאה במתנות המיוחדות שלי, ובעצם, במי שאני באמת. ואת כל זה, את כל מה שנתתי לעצמי, אני נותן היום לאחרים, בשימחה, בהנאה עצומה, בתשוקה, ומכל הלב.



 

עוד על המסע האישי שלי

הדרך בה למדתי לאהוב את עצמיAmihai4 - Version 2

אני רוצה לחשוף בפניכם את הסיפור האנושי האישי שלי ולחלוק איתכם בדרך זו את את המתנה והתובנה המופלאה של אהבה עצמית אשר קיבלתי בעצמי, שלב אחרי שלב, במסע המופלא של ההקשבה ללב.

(אני רוצה רק לציין שמפאת רצון לקצר בחרתי לספר במאמר זה רק על החלקים מסויימים המשרתים את המסר שאני מבקש להעביר כרגע ולדלג על חלקים משמעותיים אחרים במסע שלי)

לפני שידעתי על האפשרות של אהבה עצמית
עד גיל 21 מעולם לא התמודדתי ולא העזתי לעבור דרך שום פחד. קירות הפחד הלכו וסגרו עליי עד שבסופו של דבר הגעתי יום אחד למצב בו לא הייתי מסוגל יותר אפילו לצאת מהחדר בבית הורי.

הייתי אז בדיכאון עמוק מאוד שהתחיל עוד מגיל 10 בערך. עוד כילד, בכל יום הייתי מתפלל כל לילה לאלוהים שיעשה שלא אקום בבוקר.. אפשר לומר שכל מה שעבר לי עד אז בראש, פחות או יותר, היה רק הרצון למות והמחשבה על התאבדות.

כך, באותו יום בו לא הייתי מסוגל יותר אפילו לצאת מהחדר, הבנתי שלא נותרה לי עוד ברירה ושהיום הגיע היום שבו באמת אתאבד. אבל אל תדאגו לא התאבדתי בסופו של דבר, כמו שאתם יכולים להבחין…

הבנתי אז שאין לי מה להפסיד יותר, שזה נגמר, שאין יותר אפשרות לברוח ושהגיע הזמן לסיים את הסבל, אבל באופן מוזר דווקא זה גרם לי לראשונה בחיי להתמודד עם פחד..

אהבה עצמית – ההתחלה
רצה הגורל ובדיוק באותו היום קיבלתי הזמנה קטנה לעבור חוויה מסויימת, פשוטה ויומיומית לחלוטין, שעבור רוב האנשים היא רגילה לחלוטין, אבל עבורי במצב קשה זה היא הייתה הדבר המפחיד ביותר בעולם ולמעשה גם בלתי אפשרית מבחינתי עד לאותו הרגע. פחד מוות.

משום שכבר לא היה לי מה להפסיד, אמרתי לעצמי אז ש"היום אעבור דרך הפחד הזה ואדחה את ההתאבדות למחר", וכך נתתי לעצמי בעצם את הביטחון שאם זה יהיה יותר מידי עבורי אז מקסימום אוכל פשוט להתאבד וכך לא אצטרך להתמודד את האימה והכאב הנוראיים שיעלו.

כך התמודדתי בפעם הראשונה בחיי, בגיל 21, עם פחד. ובאותה פעם ראשונה בה עברתי דרך פחד הרגשתי גם לראשונה בחיי משהו אשר מעולם לא חוויתי קודם לכן  – את הדבר המופלא הזה שנקרא "אהבה עצמית". לראשונה בחיי הרגשתי, גם אם רק במידה מעטה וראשונית מאוד, שאני אוהב אותי על כך שאני אמיץ ושאני שלם עם עצמי, וזה היה מפתיע ונעים כל כך..

מרוגש לחלוטין מהגילוי החדש שלי, התחלתי לחקור עוד את החופש החדש שגיליתי לעבור דרך פחדים ולהיות אמיתי לעצמי. בכל יום שעבר במשך החודשים הבאים המשכתי לעבור דרך עוד ועוד פחדים, מן הקטנים ביותר לגדולים ביותר, תוך כדי שאני מרגיע ואומר לעצמי "זה בסדר, מקסימום מחר אתאבד ולא אצטרך להרגיש את הכאב".

זאת הייתה הדרך המוזרה בה עזרתי לעצמי להמשיך לעבור דרך הפחדים, לשחרר את עצמי, ולגלות עוד את חווית השלמות והאהבה העצמית. עשיתי זאת עד שעברתי דרך הפחדים הגדולים ביותר שלי באותו זמן, ומה שחוויתי היה מופלא באמת..

בסופו של דבר כבר לא נזקקתי יותר ל"שיטה" הזאת ופשוט המשכתי לעבור דרך הפחדים, להקשיב לליבי ולפעול מתוך המקום האותנטי שבתוכי מרצון ומאהבה גדולה לעצמי ומבלי להיות צריך את ה"ביטחון" הזה של "מקסימום אתאבד אם יהיה נורא מידי".

עברתי מסעות מרתקים של שיחרור וגילוי עצמי באופן הזה, ובאמת, הגעתי למקומות מופלאים מלאי יופי ואהבה בתוכי שמעולם אפילו לא דמיינתי שאגע בהם.

לא ארחיב כאן יותר על המסעות הפנימיים והחיצוניים שעברתי באותם שנים, אבל אומר רק שהמשכתי כך למצוא פחדים ולעבור דרכם במסירות רבה, פחות או יותר במשך 9-10 שנים, עד שהגעתי אל הגבול של ה"שיטה" הזאת ומשהו כבר לא "עבד" יותר בדרך הזאת, כאילו זה כבר הפסיק להזין אותי מבפנים באיזה אופן..

לא ידעתי למה זה לא עובד לי יותר והרגשתי שוב אבוד לחלוטין – איך צומחים עכשיו?? שוב עברתי תקופה של דיכאון וקושי גדול, אבל בסופו של דבר התחלתי לגלות דרך חדשה ומפתיעה מאוד של צמיחה והתרחבות ושל צורת הזנה חדשה..

אהבה עצמית – אבל עדיין על תנאי
באותה תקופה, עד לגילוי הדרך החדשה, עדיין אהבתי את עצמי רק בתנאי שהייתי "אותנטי" (ע"פ הפרשנות שהייתה לי אז למושג הזה), זאת אומרת רק אם הייתי "עובר דרך הפחד".

אומנם שיחררתי את עצמי מכלא הפחד, אך מבלי ששמתי לב הפכתי אסיר של הרעיון הזה שאומר שכך "צריך" או "אמורים" להיות.

זאת אומרת שאם הייתי פועל באותה תקופה מתוך מנגנון הגנה פנימי או מתוך פחד כלשהו הייתי מתאכזב ולא אוהב את עצמי. זה היה כואב כל כך להתייחס לעצמי מתוך מקום קשה וביקורתי כזה, אבל חשבתי אז בתמימותי שזוהי הצורה היחידה של אהבה עצמית ואותנטיות אמיתית.

מנקודת מבטי היום אני מודע ליופיה של הדרך שעשיתי, היא הייתה הכרחית עבורי משום שרק כך הצלחתי לשחרר את עצמי מכלא הפחד שהייתי שרוי בו עד אז, ולהרים את עצמי מן האבדון של הכלא הפנימי. זה היה הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל אפילו הדרך היפה והמופלאה הזאת מיצתה את עצמה והגיע אל גבולותיה.

נאלצתי אז להודות בפני עצמי שמשהו כבר לא עובד כמו פעם, שלא טוב לי, ובסופו של דבר נפתחתי לעזרה מבחוץ – עניין שהיה מאתגר מאוד בפני עצמו עבורי אבל לא ארחיב עליו בטקסט הזה.

פגשתי אז "במקרה" מטפל מקסים איתו עברתי סשן עוצמתי ועמוק מאוד בו הפכתי מודע למשהו בתוכי ששכחתי שאפילו שכחתי אותו.. פגשתי את המשמעות האבודה של חיי, פגשתי את הילד הקטן והפגוע שבמעמקי ליבי, מצאתי אותו כלוא ולכוד בתוך בור עמוק וחשוך בתוכי, אלפי קילומטרים מתחת פני השטח של ההכרה הרגילה..

הבטחתי אז לילד הקטן שמצאתי בתוכי שאעשה כל מה שאני יכול על מנת לחלץ אותו מן הבור האפל הזה שבתוכי ושאשחרר אותו באמת לחופשי, ומאותו הרגע, כמו אבא טוב ומסור, התחלתי להקדיש כל טיפת אנרגיה של חיי לגילוי ולימוד של דרך אמיתית לעשות את זה.

אהבה עצמית ללא תנאי
התחלתי אז ללמוד מה זה אומר להיות הורה טוב לעצמי, התחלתי ללמוד להקשיב לצרכים העמוקים הילדיים שבתוכי ולכבד אותם, התחלתי אז לגלות מה זה אומר להיות רך ומכיל וחומל כלפי עצמי.

הבנתי אז שכל הדרכים והידע שהכרתי עד לאותה נקודה בחיי לא באמת עובדים יותר עבורי, ולכן החלטתי אז להתחיל מחדש.. ובדרך החדשה הזאת, המורה הבלתי מעורער שלי היה כמובן הילד שבתוכי. הוא, ורק הוא, ידע את הדרך.

עד אז הדרך היחידה שידעתי לאהוב בה את עצמי הייתה הדרך של "לעבור דרך הפחד", הייתה זאת דרך בעלת גוון זכרי או אבהי, אבל הדרך החדשה שהתחלתי לגלות הייתה רכה מאוד ובעלת גוון ניקבי או אמהי.

באותה תקופה התחלתי ללמוד שזה בסדר לפעול גם מתוך הפחד, שלפעמים הוא דווקא מאוד חכם ולטובתי, שאני יכול לכבד את האינטליגנציה הטבעית של המנגנונים הפנימיים שלי (הילד הפנימי) ושלא חייבים תמיד לפרוץ בכוח את ההגנות (הכל כך טבעיות ובריאות ואינטליגנטיות) האלה. התחלתי אז ללמוד את הדרך ה"אמהית".

עברתי אז לתקופה מסויימת אל הקוטב השני, הקוטב העשוי כולו רכות והכלה עצמית טוטאלית. הפסקתי אז לדחוף את עצמי לעבור דרך פחדים או לפרוץ בכוח מנגונני הגנה פנימיים והתחלתי לגבות ולאשר את עצמי מבפנים בכל מצב.

התחלתי לגלות את היופי והאינטליגנציה המדהימה שבכל דפוס ומנגנון (הילד הפנימי) בתוכי והתחלתי ללמד את עצמי מהי רכות עצמית אמיתית (האם הפנימית).

לתקופה מסויימת האמנתי שהדרך החדשה (האמהית) הזאת שגיליתי טובה יותר מהדרך הקודמת (האבהית) שגיליתי ואפילו גיניתי את הדרך הקודמת במובן מסויים. אבל משהו עמוק בתוכי ידע ששום דרך שעברתי לא הייתה "סתם" ושלכל מה שלמדתי ועברתי ואספתי במסעי יש חשיבות גדולה עבור השלמות הפנימית שלי.

הרגשתי שאני אוסף את כל חלקי הפאזל האבוד של נשמתי ולומד מחדש להשתמש בכל האיברים והיכולות שאבדו לי אי שם בעבר. התחלתי למפות את השלבים שעברתי מתוך הבנה שלכל איכות מעצמי שאספתי בדרך יש מקום רלוונטי ומועיל בתוכי.

גיליתי בתוכי את האפשרות לנוע גם מתוך מהות האבא הפנימי ולהוביל את עצמי באומץ דרך הפחד אל מימוש הרצון העמוק של הלב, וגם מתוך מהות האמא הפנימית ולהכיל את עצמי בכל מצב, כולל גם לאפשר לעצמי להגן על עצמי ולפעול מתוך פחד, מבלי לדרוש מעצמי להשתנות או להוכיח דבר.

בסופו של דבר למדתי, ואני עדיין ממשיך ללמוד ששתי האיכויות המופלאות האלה שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו אינן באמת נפרדות האחת מהשניה, ושאין באמת שום סתירה ביניהן אלא שהן מהות אחת שלמה.

בדיוק כפי שגם הידיים וגם הרגליים חשובות ושימושיות לחלוטין ולא צריך לבחור ביניהן אלא פשוט ללמוד להשתמש בהן בו זמנית, כך גם מבחינה פנימית ניתן ללמוד להשתמש בו זמנית בכל היכולות והאיכויות. למדתי לכבד את כל שלבי הדרך שעברתי, ואת כל המתנות המופלאות שאספתי לאורכה.

רק הריקוד של האהבה נשאר
למדתי לאהוב את עצמי בדיוק באותה המידה גם כשאני עובר דרך הפחד וגם כשאני פועל מתוכו. למדתי ששתי האופציות (האמהית והאבהית) עשויות להיות נכונות וחכמות לחלוטין ובאותה המידה, בתזמונים שונים ובסיטואציות שונות בחיים, ולפעמים אף בו זמנית ללא שום סתירה. למדתי שזה אפשרי להכיל את עצמי לחלוטין מתוך רכות גדולה תוך כדי הנהגה עצמית וביטוי עצמי אותנטי.

היופי בכך הוא שזה מאפשר טווח תנועה וחופש רחבים יותר.. עכשיו, בניגוד לפעם, אני לא מוכרח (מכריח את עצמי) יותר לעבור דרך הפחד בכל מצב אלא יכול גם לפעמים להקשיב לחוכמה שבו ולאפשר לו להגן עליי, ומצד שני אני גם לא חייב תמיד לפעול מתוך הפחד ויכול גם לפעמים לעבור דרכו, או נכון יותר – ללכת איתו יד ביד, מתוך עוצמה פנימית.

למעשה, אפשר לומר שהתרחבה היכולת להגיב למציאות  על פי הצורך של הרגע, מה שמשחרר אותי להקשיב ולהרגיש מה הכי מדוייק ונכון לי ומתי, במקום לפעול בצורה אוטומטית ומכנית מתוך קונספט נוקשה של "איך אמורים להיות".

הנקודה החשובה היא שיש תזמון נכון לכל דבר ושהקשבה אמיתית לליבנו תוכל להנחות אותנו בזמן אמת. לכל רגע יש את הצרכים הספציפיים שלו, ושכשלא נתפסים לאף אחד מן הקונספטים של "איך אמורים להיות" אפשר סוף סוף להסתנכרן עם התנועה הספונטאנית של החיים ולנוע איתה בהרמוניה.

החיים הם תנועה תמידית ובלתי פוסקת של צמיחה ושינוי, ובכל רגע אני (בדיוק כמו כולם) מתחיל שוב מחדש מהמקום בו אינני יודע מהי הדרך הנכונה (משום שכל רגע הוא חדש לחלוטין ומעולם עוד לא הייתי בו קודם) ולכן פתוח להקשיב וללמוד, כך שכל רגע הוא התחלה חדשה.

היום אני כבר יודע שאין לתנועת הצמיחה והגדילה של החיים "יעד סופי" ואני גם ממש לא מחפש כזה דבר יותר, אבל פעם, כשרציתי למות, חיפשתי להגיע ל"הארה" כי רציתי שכך בעצם הכל כבר יגמר, לכן החיפוש שלי אחרי "הארה" היה בעצם צורה נוספת של ניסיון התאבדות איטי.

החיים עבורי, כפי שאני תופס זאת היום, הם גילוי אחד גדול ואינסופי, ועבורי תהליך הגילוי התמידי הזה הוא למעשה הריקוד המופלא של החיים והוא כל הכיף!  ריקוד שאין לו יעד סופי, ריקוד שאין לו דרך אחת נכונה, ריקוד שהוא גילוי אינסופי מתמשך, ריקוד אשר צעדיו נלמדים בכל רגע מחדש מתוך ההקשבה ללב..

אני אוהב לדמיין לעצמי שהחיים הם כמו אישה סקסית, חושנית, שופעת ומדהימה המזמינה אותי בכל רגע מחדש לקום ולרקוד איתה, ללמוד לנוע איתה מתוך כזאת הקשבה מדוייקת, מתוך כזאת אינטימיות עד שכבר אי אפשר להבחין יותר מיהו המוביל ומיהו המובל, ורק הריקוד של האהבה נשאר..

ומה היום?
היום אני (כמה מפתיע) עדיין בן אדם, עדיין מתבלבל, עדיין מועד לא מעט בצעדי הריקוד שלי עם החיים, עדיין מפספס ומחליק באופן מגושם מידי פעם, ועדיין מאחר לפעמים לנוע יחד איתה בריקוד המופלא הזה. היום אני עדיין לומד, עדיין צומח וגדל, עדיין בדיוק באותו צעד ראשון של הקשבה ללב אבל לשימחתי "הצעד הראשון הוא הצעד היחיד" כפי שאמר ז'ידו קרישנמורטי.

לכן, במובן הזה אפשר לומר שאני עדיין בדיוק אותו המקום (צומח ולומד), רק שהיום, בשונה מפעם, אני כבר לא מחפש יותר להגיע אל סוף המסע, להגיע לאיזה "הארה", לסיים כבר את גלגל החיים האלה או להעלם כבר אל תוך איזו דממה "רוחנית" סופנית 🙂 משום שהיום סוף סוף, גם אם עדיין קשה ומפחיד ומאתגר לי לא מעט, למדתי לצמוח מתוך כל אלה ולכן אני נהנה מהריקוד!!! 🙂

בשנים האחרונות, מתוך המסע הארוך והעמוק שעברתי בעצמי, אני מדריך, מלווה ותומך גם באנשים אחרים במסעם, באמצעות מפגשים אישיים. עם השנים יצרתי ופיתחתי גישה מקיפה ומובנת המכילה בתוכה את כל הידע, התובנות והכלים שאספתי ופיתחתי בעצמי לאורך הדרך, ואני מלמד אותה היום לעומק גם בסדנאות, מפגשי לימוד קבוצתיים וקורסים להכשרת מלווים. תוכלו גם לקרוא בדף עדויות באתר על עדויות אישיות מרתקות שכתבו אנשים שהגיעו אליי למפגשים אישיים ולסדנאות.

אחת האהבות הגדולות שלי מאז ומעולם היא גם כתיבת פוסטים בהם אני משתף בכל המתנות, התובנות, הידע והכלים שלי כך שיהיו זמינים באופן חופשי לכל מי שרק יבחר לקרוא. אני מזמין אתכם להנות מהתכנים באתר הזה ולהרשם לניוזלטר שלי על מנת להשאר מעודכנים בפוסטים החדשים שאני כותב, במתנות נוספות של השראה שאני משתף ובעדכונים לגבי הפעילויות שאני מציע. כמובן, מוזמנים תמיד ליצור איתי קשר בכל נושא או שאלה.


לתאום פגישת הדרכה וליווי פרטנית או זוגית עם עמיחי:
התקשרו 054-4292618 או צרו קשר


טקסטים אחרונים

היא התחרטה שהפכה לאמא – עד שגילתה את זה

״יש לי פשוט ילדה מעצבנת!״ אמרה בתחילת הפגישה שלנו. הרבה זמן ניסתה להפוך לאמא והיום הבת שלה כבר בת שנתיים. ״אני מרגישה לפעמים שאני ממש מתחרטת... קרא עוד

איך לצאת לגמרי מתוך התודעה שיוצרת ״בעיות״?

״בעיה״ היא בעצם צורת מחשבה, היא מה שמרגישים כאשר מאמינים שמשהו ״אמור\צריך״ להיות אחר\שונה ממה שהינו ברגע זה. אני אישית לא רואה שום בעיה עם צורת... קרא עוד

להאמין שאוהבים אותי – נעה ענבר, בוגרת הקבוצות, בפוסט אורח

מה קורה בפועל בקבוצות התראפיה ובפגישות האישיות, עד היום לא ממש ידעתי איך לכתוב על זה כי זה מעבר למילים וכי הרבה מזה קורה בכלל דרך... קרא עוד

להחזיר את הכוח שלי על חיי בחזרה אליי

לפני כמה ימים הייתה לי יומולדת 38. אמא שלי כתבה לי בבוקר ברכה בוואטסאפ אבל אני נורא רציתי עמוק בלב שהיא גם תתקשר אליי בטלפון (היא... קרא עוד

האמא של הדפוסים

פעם, באחת מהסדנאות הקבוצתיות שהנחתי, בשלב מסויים בתהליך שעשיתי עם אחד המשתתפים הוא אמר שהוא זקוק לחיבוק אוהב, פשוט חיבוק אוהב ולא מיני, מאישה. שאלתי אותו... קרא עוד

יחסים: איך יודעים אם צריך להפרד או להשאר?

כשעולה ביחסים הרצון להפרד זה תמיד סימן שבאמת יש צורך אמיתי להפרד – אבל – ממש לא בהכרח להפרד האחד מהשניה במובן הרגיל אלא לרוב הצורך... קרא עוד

קרא עוד מאמרים

סרטונים אחרונים

עדות אישית מקבוצות התראפיה – נוריה דינה לוזינסקי

בוידאו הזה משתפת נוריה, אשר השתתפה ברצף ב3 מחזורים של קבוצות התראפיה השבועיות, בחוויה האישית שלה, במה קורה מבחינתה בקבוצות האלה ומה קיבלה... קרא עוד

כלי פשוט שמאפשר אהבה לכל חלקי הנפש

מוזמנים לצפות בהסבר קצר על כלי פשוט ונפלא שמאפשר בקלות אהבה עצמית לכל החלקים, משחרר ומאחה את הנפש. (צולם בשידור חי... קרא עוד

שני הכלים הכי עוצמתיים שאני מכיר לזוגיות ויחסים בכלל

הנה שני הכלים הכי עוצמתיים והכי משחררים ומקרבים שאני מכיר בזוגיות, ובתכלס גם ביחסים עם עצמי ובתנהלות בעולם הזה... קרא עוד

כיף להיזכר שהכל בתוכי אוהב אותי

מוזמנים לצפות בוידאו הספונטאני הזה שצילמתי מתוך ההתרגשות של אחרי פגישה אישית בה נזכרנו וחווינו בפועל איך הכל כולל הכל בפנים אוהב אותנו, איך כל החלקים... קרא עוד

מפגש מבוא בשידור חי – לקראת סדנת הסופ״ש וקבוצות התראפיה

מוזמנים לצפות בהקלטת השידור החי שהתקיים ב9.10.2017 ובו הסברנו בפירוט על צורת ומהות העבודה בסדנאות המרוכזות ובקבוצות התראפיה השבועיות, למי זה מתאים, מה קורה שם, איך... קרא עוד

הנתיב האוהב להגשמת רצון הלב

מוזמנים לצפות בלייב פייסבוק הקצר הזה שבו חלקתי תובנה קטנה אך גם ממש גדולה מבחינתי שהיא מפתח חשוב למי שמרגיש תקוע עם הגשמה של רצונות או... קרא עוד

צפה בסרטונים נוספים