בערך ב90 אחוז מהמקרים (אל תתפסו אותי במספר) בהם אחד מבני הזוג נפגע מבן הזוג השני, הפגיעה היא למעשה הדדית.

כי ברוב המקרים, אצל רוב בני האדם, כשאנחנו נפגעים בתוך קשר אנחנו מפעילים באופן אוטומטי מערכות הגנה, וכל מערכת הגנה, תמיד, פוגעת בצד השני. ולא משנה באיזה מערכת הגנה מדובר, גם אם זאת "רק" שתיקה, או התרחקות, ואפילו אם זה ״רק״ ריצוי.

הרבה פעמים קשה לבני זוג לראות שזה אכן כך, להכיר בעובדה הזאת ולקבל אותה, אבל הפגיעה ברוב המקרים היא בשני הצדדים במקביל. נכון, זה לא אומר שקרתה בדיוק אותה סוג של פגיעה, או שהיא זהה בעוצמתה, אבל היא עדיין – דו כיוונית.

וכאשר יש פגיעה דו כיוונית, אז יש גם צורך בתיקון דו כיווני. בדיוק כפי שאם עצם בגוף נשברה בשני מקומות במקביל, אז יש צורך לרפא אותה בשני המקומות שנשברו במקביל, אחרת היא עדיין שבורה ולא יכולה לתפקד.

כך גם, אם רוצים לרפא את השבר שנוצר ״בעצם של הזוגיות״, צריך לרפא אותו בשלמות, בכל המקומות בהם הקשר והאמון נשבר. זה לא יהיה שלם או אמיתי כל עוד אחד מבני הזוג נותר ללא הכרה או תיקון לפגיעה שעבר.

כשאנחנו נפגעים מבני הזוג שלנו, על פי רוב נראה רק את הפגיעה שאנחנו ספגנו, ולא נראה את הפגיעה שספג מאיתנו במקביל בן הזוג שלנו. קל יותר לראות איך פגעו בנו, מאשר לראות איך גם אנחנו פגענו בעצמנו כאשר התגוננו.

קשה להכיר בעובדה שהפגיעה היא לשני הכיוונים, מכמה סיבות:

למשל, יש פחד שאם נראה גם את הפגיעה שספג האחר אז זה יבטל את ההכרה בפגיעה שאנחנו ספגנו, כאילו שיש מקום רק לכאב של אחד מאיתנו, כאילו שזה ״או הוא או אני״, או כאילו שאם גם הוא נפגע אז לי אין זכות להראות או לקבל הכרה בפגיעה שלי.

ואז נכנסים הרבה פעמים לריבים שמהותם ״מי הוא זה שנפגע כאן?״, כאילו יש זכות או מקום רק לאחד מאיתנו. או לחילופין, נכנסים לשיחה של ״מי נפגע יותר?״, כאילו שעוצמת או עומק הפגיעה שלנו מעידה באיזה אופן על כך שהשני לא נפגע גם.

או למשל, יש הפחד שאם נקח אחריות על האופן שבו אנחנו פגענו במי שאיתנו אז זה יהפוך אותנו ל״סמרטוט״, כאילו שלקיחת אחריות על האופן שבו אנחנו אלימים ופוגעים כלפי מי שאיתנו, אומרת שאנחנו מסכימים שמי שאיתנו ימשיך לפגוע בנו.

או למשל, קשה להכיר לנו שהפגיעה היא הדדית, כי יש בתוכנו אשמה גדולה, או בושה גדולה, או קושי גדול שלנו לראות את עצמנו כ״פוגעים״, או לראות שהיינו גם ״לא בסדר״. כאילו שאם יראו (או נראה בעצמנו) שפגענו, או שהיינו בעצמנו גם לא בסדר, אז זה אומר שאנחנו מפלצת נוראית, שאין לנו זכות קיום, או שיחרב עולמנו.

אולי זה בגלל שכאשר היינו קטנים, בכל פעם שנשפך לנו קצת מיץ על השטיח חטפנו צעקות או מכות, או אם לא הבאנו ציון 100 בבית ספר אז התאכזבו וסגרו את הלב אלינו, או שלל דברים אחרים שמהם למדנו שזה מסוכן ממש להיות פחות ממושלם, לפשל, לטעות, להתבלבל או לעשות משהו לא בסדר.

אולי לא הייתה לנו אף פעם את החוויה הבריאה, שגם אם פישלנו, טעינו, התבלבלנו, עשינו משהו לא בסדר או פחות ממושלם, אז עדיין נשארים איתנו, עדיין אוהבים אותנו, עדיין הלב נשאר פתוח אלינו, לא הופכים אותנו למפלצת, לא צובעים את כל קיומנו בשחור, לא תוקפים ולא נוטשים אותנו.

אולי לא למדנו, שזה בטוח לטעות, לפשל, להתבלבל ולהיות אנושיים.

אז זה מובן והגיוני לחלוטין שקשה לנו, לכולנו, לראות גם את עצמנו ולא רק את האחר, לראות שגם אנחנו פגענו, הכאבנו, הבהלנו, נטשנו או היינו לא בסדר.

אבל חשוב כל כך לא לדלג מעל זה, להיות אמיצים, אמיתיים וכנים ולראות את *כל* הפגיעות שהתרחשו בתוך הסיטואציה – לשני הצדדים בו זמנית, במקביל. כי שוב, כאשר עצם הזוגיות נשברת בשני מקומות שונים במקביל, היא זקוקה לאיחוי בשני המקומות השונים במקביל.

בנוסף, לרובנו יהיה קשה מאוד לתת הכרה ולקחת אחריות מלאה על הפגיעה שאנחנו גרמנו – באופן חד צדדי. זאת אומרת, שרובנו לא נסכים לקבל תמונה חד צדדית, תמונה שבה כאילו אנחנו ״הרעים״ בסיפור, כאשר התמונה היא דו צדדית ומורכבת בהרבה – כי מה שקרה היה מעגל של שרשרת פגיעה הדדית, ולא פגיעה חד צדדית.

רובנו לא נסכים לקבל תמונה חד צדדית בד״כ כי זה פשוט חוטא לאמת, זה פשוט לא הוגן, ומעבר לזה –

זה פשוט עושה לנו מאוד מאוד לא בטוח, כאשר רק אנחנו צריכים להוריד את החרב והשיריון בעוד השני ממשיך להחזיק בהם. הרבה יותר בטוח, לכל בן אנוש בתוך קשר, כאשר כולם ביחד, בו זמנית, מורידים את השיריון והחרב.

עוד אתגר שמקשה מאוד על רובנו להכיר בכך שגם אנחנו פגענו במי שאיתנו, היא העובדה – שאנחנו פשוט לא רואים, באמת ובתמים לא רואים, שאנחנו פגענו.

אני יכול להעיד בתור מטפל זוגי שעבד במשך שנים רבות עם מאות זוגות, וגם בתוך אדם פרטי שעבר בעצמו תהליך טיפול זוגי, כמה זה קשה המון פעמים לראות באיזה אופן מה שעשיתי או אמרתי (או לא עשיתי ולא אמרתי) פגע בצד השני.

אני זוכר את עצמי שומע מהמטפלת שיקוף על איך מה שאמרתי או עשיתי פגע עכשיו, ופשוט לא מצליח בהתחלה להבין מה פוגע במה שאמרתי או עשיתי.

לקח לי לפעמים לא מעט זמן עד שהצלחתי לקלוט את הניואנסים ולראות את החוויה מנקודת המבט של בת הזוג שלי. רק אז יכולתי פתאום להבין שגם אני פגעתי על אמת.

זה קשה, כי זה זה ״הצל״ שלי, זה משהו שנסתר מעיניי, וזה גם משהו שאני לא ממש רוצה לראות על עצמי. הריי כולנו אוהבים לראות כמה אנחנו נהדרים ותמימים וטובים, ואף אחד לא אוהב לראות על עצמו את הצד ההפוך. זה פשוט מפחיד וכואב לראות את זה.

אז צריך המון כנות, המון אכפתיות, המון בשלות, המון מוכנות ונכונות, המון רצון להיות אמיתי עם עצמי ועם מי שאיתי – כדי להסכים לראות גם את עצמי, ולא רק את מי שמולי.

צריך המון רצון לגרום לריפוי הזה לקרות ולגרום לקשר הזוגי שלנו להצליח – כדי להסכים להחזיק בו זמנית את הכאב והפגיעה של שנינו ביחד, ולא רק את שלי בלבד.

והיכולת הזאת להחזיק את הלב של שנינו ביחד, בו זמנית, היא מה שמייצר ביטחון עמוק בקשר (ברגעי הפגיעה ובכלל), היא מה שמאפשר לריפוי להצליח ברגעי השבר, והיא גם מה שמאפשר ללבבות של שני בני הזוג לחזור ולהפתח מחדש ולאהבה הזוגית לפרוח.