למה בן\ת הזוג לא מוכנים ״לעשות עבודה״ עם עצמם?
למה זה מרגיש כאילו רק אנחנו לבד ״סוחבים את העגלה״ הזוגית הזאת?
למה אנשים מסויימים מוצאים ״שותף אמיתי״ בזוגיות, בזמן שאחרים מוצאים את עצמם לבד ״בטנגו״?
ואיך לעזאזל מצליחים לשנות את המצב הזה וליצור זוגיות שמרגישה סוף סוף כמו שותפות אמיתית?

קארל יונג אמר: "עד שלא תהפוך את התת-מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.”
ובמילים שלי: שום דבר לא סתם, וזה ממש לא עניין של מזל.

יש חוקי ״פיזיקה״ מאוד ברורים לנפש, וכשמבינים אותם זה נהיה מאוד ברור למה אנחנו מושכים אלינו בני זוג מסויימים, למה אנחנו הופכים אותם באופן תת מודע להיות כפי שהם, וגם איך לברוא זוגיות אחרת או איך לברוא מחדש את הזוגיות הנוכחית.

כשעובדים עם חוקי ״הפיזיקה״ של הנפש בצורה מודעת ומכוונת ליצירת זוגיות ״בריאה״ של שותפות אמיתית, אין ברירה לשותף שכזה אלא להמשך לחיינו, ואם אנחנו כבר בזוגיות אז לשותף הנוכחי להפוך לכזה.

העניין הוא (כמו שאמר כל כך מדוייק קארל יונג) שבשביל שזה יקרה אנחנו צריכים קודם כל – להפוך את תת המודע למודע.

אם אנחנו באמת רוצים להפוך את תת המודע למודע, אז שאלה טובה להתחיל איתה תהיה:

למה בעצם אני רוצה את המצב הזה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהוא?

כן, אני יודע שזאת שאלה מוזרה. וכן, אני יודע שאולי עולה עכשיו התנגדות לשאלה הזאת שנשמעת בערך כך: ״אבל אני בכלל *לא* רוצה את המצב הזה כמו שהוא! אני באמת רוצה שהוא ישתנה!״.

אבל בכל זאת, אני מזין אתכם רק לרגע אחד לשחק עם השאלה הזאת:
אם הייתה איזו סיבה תת מודעת כלשהי לכך, ואם באיזשהי צורה המצב הנוכחי עונה לכם על צורך בסיסי (חשוב ולגיטימי) כלשהו – אז מהו הצורך החשוב שמקבל מענה דרך המצב הנוכחי?

אפשר גם לשאול את זה כך (בטון סקרני ותמים שבאמת רוצה לגלות):
למה בעצם אתם רוצים להיות עם שותף או שותפה שאתם חווים ככאלה ש״לא רוצים לעשות עבודה״? ולמה אתם בוחרים להשאר איתו או איתה למרות הכל?

אני מזכיר ומדגיש שאני ממש לא שואל את זה בטון שיפוטי או גוער, אלא באמת מתוך תמימות וסקרנות ילדית.

אני שואל מתוך שברור לי במאה אחוז מוחלטים שמשהו ממש חכם, גאוני ומלא אהבה מתרחש כאן באופן לא מודע, ואני רוצה לגלות מה בדיוק. ואני מזמין אתכם לשאול מתוך אותו המקום בתוככם.

אז, באיזה אופן זה ממש חכם ואוהב מצידכם שבראתם לעצמכם זוגיות כזאת? זאת אומרת, איך הזוגיות הזאת, בדיוק כפי שהיא, עונה לכם (בעקיפין) על צורך עמוק וחשוב כלשהו בתוככם?

מהו ההגיון שמאחורי השאלות האלה?

כאשר אתם מסכימים לבדוק למה אתם רוצים את המצב הקיים בדיוק כפי שהוא, אתם בעצם מסכימים להביט מתוך נקודת המבט של תת המודע וכך אתם למעשה הופכים אותו למודע.

אז מה, למשל, יכולה להיות הסיבה התת מודעת?

ברוב המקרים אנחנו מזמנים לעצמנו בני זוג ״שלא רוצים לעשות עבודה״, משום שכך אנחנו יכולים להיות בטוחים בוודאות מוחלטת שלא יהיה מפגש אמיתי ושלא תהיה קירבה רגשית.

למה שנרצה כזה דבר לעצמנו?

משום שאנחנו מפחדים מקירבה, זאת אומרת מפחדים מדחייה (בגלל טראומות עבר, בד״כ בילדות), ודרך זה שאנחנו מזמינים לעצמנו באופן תת מודע בני זוג ש״לא רוצים לעשות עבודה״, אנחנו שומרים על עצמנו מפני האפשרות שתהיה קירבה אמיתית.

אבל רגע, למה שנרצה לשמור על עצמנו מפני האפשרות שתהיה קירבה אמיתית?

כי אם לא תהיה קירבה אמיתית, אז גם אין שום סיכוי שנצטרך להסתכן בדחייה או נטישה. וזה מרגיע אותנו, זה נותן מענה עקיף לצורך (החשוב והלגיטימי כל כך) שלנו בביטחון.

כל זה קורה באופן תת מודע, בזמן שעל פני השטח אנחנו מספרים שאנחנו ״ממש רוצים קירבה, ואם רק היה שותף אמיתי בצד השני זה כבר מזמן היה קורה״.

אבל הסיפור הזה הוא שקר שאנחנו מספרים לעצמנו, הוא הכחשה של הצורך שלנו בביטחון, הוא הכחשה של הפחד שלנו עצמנו מקירבה\דחייה.

אנחנו מאשימים את בני הזוג שלנו בכך שהם מפחדים מקירבה ושבגללם אין קירבה בקשר, ואנחנו דורשים מבני הזוג ״לעשות עבודה״ כדי שתהיה קירבה – במקום:

להודות בכנות בכך שאנחנו עצמנו מפחדים מקירבה\דחייה, ושאנחנו עצמנו מפחדים ״לעשות עבודה״.

אם היינו מסכימים להיות כנים עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו, והיינו מודים בפחד מקירבה\דחייה שלנו, זאת אומרת אם הם היינו מוכנים ״לעשות עבודה״ בעצמנו – אז כבר הייתה נוצרת קירבה בקשר הזה.

היה הייתה נוצרת דרך המוכנות שלנו עצמנו להיות כנים עם עצמנו ולהראות את הפגיעות שלנו, את הפחד ואת הצורך שלנו. זאת אומרת, דרך המוכנות שלנו עצמנו לעשות את ״העבודה״ שאנחנו דורשים מבני הזוג שלנו לעשות.

לסיכום:

אם אני מאשים את האחר בכך שהוא ״לא מוכן לעשות עבודה״, אני מבין מכך (בוודאות) שאני עצמי לא מוכן לעשות עבודה (לכן אני דורש ממנו לעשות אותה ומאשים אותו שהוא לא).

אם אני מרגיש שמשהו חסר בזוגיות שלי, אני מבין מכך (בוודאות) שזה משום שעדיין לא הבאתי אותו בעצמי.

כנות מלאה עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו, היא הדרך\הכלי\המפתח האמיתי לריפוי וליצירת זוגיות (וגם חיים) אוהבת ומאושרת שבה יש תקשורת רגשית אמיתית, שיוצרת גם ביטחון וקירבה אמיתיים.

כאשר אנחנו מסכימים להיות כנים באמת, וכאשר אנחנו מסכימים לחשוף את הפגיעות (הרגשות והצרכים) שלנו, במקום להאשים את בני הזוג בכך שהם לא מסכימים להיות כנים ופגיעים, אז:

סביר להניח שמהר מאוד נמצא את עצמנו עם בן זוג שמוכן גם הוא להיות כנה ופגיע מולנו, בן זוג שישקף לנו את המוכנות שלנו – בין אם זה יהיה עם  בן הזוג הנוכחי או עם בן זוג חדש.

כי אפילו שנדמה לנו לפעמים בטעות שאנחנו ״ברמה גבוה יותר של בגרות\מוכנות״, האמת היא שאנחנו תמיד בדיוק אותו הדבר כמו בני הזוג שלנו.

הם ההשתקפות שלנו, ואם אנחנו רוצים שהם יעשו שינוי אז כנראה שאנחנו צריכים לעשות אותו.

החוק הבסיסי של ״פיזיקת הנפש״ במערכות יחסים אומר:
כאשר אנחנו מאשימים ודורשים מהאחר להיות כנה ולחשוף את הפגיעות הרגשית שלו מולנו, רוב הסיכויים הם שזה לא יקרה, משום שהוא ירגיש מותקף ומאויים, ובטח שלא אהוב ובטוח.

וכאשר אנחנו מפסיקים להאשים ולדרוש ממנו, ומסכימים לעשות זאת בעצמנו מולו, הוא יכול סוף סוף להרגיש בטוח מספיק לעשות זאת מולנו.

אנחנו יוצרים את היחסים שנו, השאלה היא רק אם נמשיך לעשות זאת באופן תת מודע, או שנתחיל מעכשיו לעשות זאת במודע.

ואלה הן חדשות מאוד טובות – כי הכוח ליצור את הזוגיות (והחיים) שאנחנו רוצים נמצא אצלנו.