ביום חמישי בערב החלטנו צופי ואני, ממש ברגע האחרון, לצאת לסרט. ואפילו שממש מתתי מרעב, פשוט נכנסנו לאוטו ונסענו ישירות, בלחץ, בלי לאכול.
הגענו אל הקניון, חנינו. הסרט מתחיל בדיוק עוד דקה על השעון. התחלנו ללכת, בעצם לרוץ, לכיוון הקולנוע, בלחץ אטומי.
הקיבה שלי עוד שניה כבר מעכלת את עצמה, הלסת כואבת לי, השיניים מתפוררות מרוב רעב, ואני מרגיש שאם ברגע זה לא אוכל משהו, אפילו קטן, אני מאבד את זה. ״מצב חירום!״ המוח מאותת לי.
אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לכיוון הכניסה לסרט, אני רואה שם איזה סניף ״ארומה״ ממש ליד הכניסה, והמוח שלי מתחיל לעשות חישובים הישרדותיים מהירים:
״האם אצליח ב2 דקות לקחת איזה סדנוויצ׳ לדרך, וגם להספיק לתחילת הסרט לפני סוף הפירסומות??%#$״.
הגוף שלי במצב הישרדות מוחלט, המוח שלי בשיא הלחץ, ואז, דווקא אז, כשהסיכוי הנמוך ביותר שאוכל להקשיב לה באמת, היא מתחילה לספר לי משהו שקרה לה היום, משהו שממש חשוב לה שאני אקשיב לו בנוכחות מלאה.
אבל אני בכלל לא שם, אני בכלל בסנדוויצ׳, ובלסת הכואבת, ובקיבה שמעכלת את עצמה עוד שניה, ובלחץ המטורף מהסרט שאנחנו כבר מפספסים.
והיא ממשיכה לספר, ואני ממלמל משהו על סנדוויצ׳, והיא פתאום קולטת שאני בכלל לא נוכח ולא מקשיב, ואז…. נלחץ לה הכפתור.
היא צועקת עליי ״אתה פשוט מתעלם ממני!״, ואני מנסה להסביר ״אני לא מתעלם, אכפת לי ממך מאוד ואני רוצה לשמוע, אני פשוט במצב הישרדותי, גווע ברעב, ובלחץ מהסרט, לכן לא הייתי נוכח כשדיברת…״
אבל היא כבר כועסת ופגועה. ודי מהר גם אני כבר נפגע, וכועס בחזרה. היא חושבת שאני לא רואה אותה, ואני חושב שהיא לא רואה אותי.
ואז אני אומר לה ״צופי, בואי ננסה רגע לנשום לתוך זה, הריי שנינו יודעים שאחר כך נצטרך לתקן הכל, אז בואי ננסה עכשיו מראש כבר לדבר איך שאנחנו באמת רוצים לדבר, מהלב, מהכנות שלנו. בואי לא נמשיך לפצוע אחד את השניה..״
ומבעד לכעס והכאב העצומים אני רואה שהיא מצליחה לשמוע אותי. אבל בתוך הסערה הזאת זה לא פשוט, לא לה, וגם לא לי…
הסרט כבר התחיל לפני 20 דקות, ושנינו מבינים שכבר לא נכנס לראות אותו היום. אנחנו מתחילים לחזור אל המכונית, עדיין בזעם וכעס וכאב, ושנינו מבינים שהיום באנו לסרט אחר לגמרי, הסרט הרגשי שלנו.
נכנסנו למכונית, והמשכנו לדבר עוד הרבה זמן, מנסים להבין מה קרה כאן בעצם, מנסים לצפות ביחד ובמודע על הסרט שלנו, במקום להמשיך באופן לא מודע לשחק בו בתפקיד האוייבים האחד של השניה. אבל זה לא פשוט..
אני עוד שניה כבר מתחיל לכרסם את החוט של מטען הטלפון מרוב רעב, ומציע שאולי נשב אפישהו לאכול, אבל היא כבר לא רוצה ללכת לשום מקום היום, לא ככה. אז חוזרים הביתה.
נכנסים, מתיישבים. אני יושב מולה ואוכל שאריות מהמקרר, וקצת נרגע. גם היא מתחילה להרגע. מדברים עוד קצת, אבל לא מגיעים לשום מקום שמרגיש כמו הקלה, כמו ריפוי. והולכים לישון. לא מחובקים. עדיין כואב מידיי.
קמתי עם כאב בגרון, בדיכאון. היא כבר לא הייתה בבית, הלכה לחדר הכושר בקניון. בצהריים נפגשתי איתה לכמה דקות, לפני שהיא נוסעת לחברות, בחנייה של הקניון. ישבנו באוטו והתחלנו לדבר, מהלב.
אני מסתכל לה בעיניים ורואה שהיא ״חזרה״, רואה את הנשמה האהובה שלי שוב מביטה אליי, שוב באהבה, שוב רואה אותי. ואני אותה.
אמרתי לה שאני עדיין כל כך פצוע מאתמול, והיא מסבירה לי שלפעמים כשעולה פצע גדול כל כך זה פשוט יותר מידי בשבילה באותו הרגע, וצריך קצת זמן לעכל, וזה בסדר.
אני אומר לה שלא אכפת לי בכלל גם אם לנצח ילחצו לה כפתורים, אני פשוט רוצה לדעת שהיא איתי, באמת איתי, שותפה למסע הזה, למסע ההתמסרות ללב, למסע הביחד שלנו, ושחשוב לה ללמוד ולגדול ביחד מהכל כמו שחשוב לי.
והיא אומרת לי שאין דבר שהיא רוצה יותר, שזה הכי חשוב לה בעולם, להיות אמיתית, וכנה, לא משנה כמה גדול הכפתור שנלחץ, ושהיא איתי, באמת איתי.
ואני דומע למשמע המילים האלה שלה, כי בעצם זה כל מה שרציתי לדעת… רק רציתי לדעת שהיא באמת איתי, שאנחנו באמת ביחד לא משנה מה.
ואז אני מבין שגם היא… שכל ה״סצנה״ הזאת אתמול בקולנוע הייתה רק משום שהיא רצתה לדעת, ולוודא, שאני באמת איתה ביחד.
ושנינו, כאלה חמודים בעצם… כל כך צריכים, צמאים וזקוקים, שבאמת יהיו איתנו ביחד. וגם, כל כך מפחדים שלא יהיו איתנו ביחד עד שמרוב פחד וצורך לוודא שהאחר באמת איתנו, יוצרים בדיוק את ההפך.. באופן לא מודע.
כמו למשל כאשר מדברים עם בן הזוג על משהו ממש חשוב עבורנו, דווקא כאשר הוא הכי פחות נוכח וזמין להקשבה, רק כדי לבדוק שהוא באמת איתנו ללא תנאי ושאנחנו באמת חשובים ובעלי ערך בעיניו יותר מכל דבר אחר ״נורא חשוב״.
אבל כך גם גורמים לעצמנו להרגיש בעקיפין בדיוק את ההפך… ולא במקרה, אלא מתוך חוכמה ואהבה מאוד עמוקה.
יש שם בתוכנו מישהו שבאופן תת מודע יוצר מצבים וסיטואציות אשר גורמים לנו להרגיש דחויים, לא חשובים, לא אהובים ונטושים. יש שם מישהו בתוכנו שעושה את זה כדי להציף את הכאב הישן הזה שנמצא בתוכנו עוד מאז שהיינו ילדים.
וזה לא סתם – כי הכאב הזה מבקש מקום, מבקש שיהיו איתו, שיקשיבו לו, שיראו אותו, כי הכאב הזה – הוא אנחנו. הוא הילד או הילדה שהתעלמו מהם, שלא ראו אותם, כי תמיד היו כל מיני ״דברים הרבה יותר חשובים״ מהם.
הכאב הזה הוא אנחנו שמבקשים להרגיש בטוחים באמת בתוך הביחד הזה, לדעת שהלב שלנו יותר חשוב מכל דבר אחר, ומנסים לבדוק ולוודא שזה אכן בטוח כאן, שבאמת נמצאים איתנו, ושאפשר להרפות ולסמוך… ולהתקרב.
וכשישבנו ביחד באוטו, בחניה של הקניון, והבנו את זה, אז הבנו גם שכל מה שאנחנו רוצים זה פשוט לתת את הביטחון הזה, האחד לשניה.
והסכמנו שמעכשיו, בכל פעם שצופי מדברת איתי ואני קולט (כמיטב יכולתי) שאני לא פנוי להקשיב אז מייד אגיד לה, שתדע מה קורה, ושאגיד לה גם מתי כן אוכל להיות פנוי או מה אני צריך ברגע זה כדי שאוכל באמת להקשיב במלאות.
והסכמנו גם שמעכשיו, בכל פעם כאשר היא תבוא לדבר איתי על משהו שחשוב לה מאוד שאקשיב לו במלאות, היא (כמיטב יכולתה) תבדוק איתי שאני באמת נוכח וזמין ברגע זה להקשבה מלאה, ואם לא אז תבדוק מה אני צריך בשביל זה.
או במילים אחרות – הסכמנו שניצור ונברא ונתן כך לעצמנו את הביטחון והקירבה שאנחנו כל כך צמאים וזקוקים להם, והכי חשוב: הסכמנו לעשות את זה – ביחד.
ורק ברגע הזה שבו באמת הרגשתי שאנחנו שוב לגמרי לגמרי לגמרי ביחד, רק אז התפוגג העצב, הייאוש, הדיכאון, והכאב העמוק שהוצף.
ובאותו הרגע חשבתי לעצמי: ממממ…. ווואו….. היה אחלה סרט! 🙂
(בתמונה: יומיים אחרי…. והפעם הצלחנו 😉 )
2 תגובות בנושא לדעת שאנחנו באמת ביחד – הסרט שלי ושל צופי