תאר לך שאתה הולך ביחד עם מישהו אחר, שניכם יחפים על האדמה. לך זה בסדר ברגליים, לא כזה כואב, אפילו נעים, יש לך עור עבה ואתה רגיל, אבל הוא כואב לו, ממש, כל צעד, הוא הולך ממש לאט, ובקושי.
אתה מתחיל לחשוב לעצמך ״הוא ממש מגזים בתגובה שלו, אפשר לחשוב, זה לא כזה כואב ללכת יחפים פה בכלל, מה הוא עושה עניין.. לי זה לא מפריע, מה הוא מתבכיין ככה…״.
אבל המחשבה הזאת עולה רק בגלל שאתה לא מודע לעובדה שיש לו ברגע זה קוץ תקוע במקום נסתר בכף הרגל, ושיש לו שם כבר דלקת, ושלכן, יש לו גם רגישות שונה לחלוטין מאשר הרגישות שלך ברגל עכשיו.
מבחינתך הוא ״סתם מגזים״, אבל רק משום שאתה חושב שהוא חווה בדיוק את אותה החוויה הפיזית שאתה חווה ומגיב לאותה המציאות כמו שלך. אבל האמת היא שהוא מגיב בכלל למציאות או חוויה אישית שונה מאוד משלך.
כאשר זה מגיע לנפש, קשה אפילו עוד יותר לראות את ״הקוצים והפצעים״ הנסתרים שלנו, משום שאי אפשר לראות אותם פיזית ולכן לפעמים הם ממש כמו ״בלתי נראים לעין״.
את הקוץ הפיזי שתקוע ברגל אפשר לראות עם העיניים הפיזיות ואפילו אז לפעמים רק כשמביטים ממש מקרוב, אבל את הקוץ הנפשי אפשר לראות רק עם עיני הלב, וגם אז, לרוב רק כאשר מתבוננים מאוד מקרוב ולעומק.
~~~
מתישהו הבנתי שאף אחד אף פעם לא באמת ״מגזים בתגובה שלו״ ושאף אחד אף פעם לא ״סתם מרגיש ככה״, אלא תמיד, תמיד, יש לזה סיבה אמיתית כלשהי – גם אם אני לא יכול עדיין לראות או להבין אותה.
ואם רק אסכים להכיר באפשרות הזאת ולהקשיב מתוך אמפתיה, חמלה ופתיחות אמיתית לחוויה של האחר ואבחר בכך, אוכל בסופו של דבר גם לראות את המציאות מנקודת מבטו ולהבין אותו ואת התגובה שלו באמת.
בחוויה האישית שלי, יש משהו שמביא כל כך הרבה ריפוי למערכות היחסים בחיים כאשר בוחרים להקשיב ולהביט באופן הזה על האחר.
בחוויה האישית שלי, יש משהו שמביא כל כך הרבה ריפוי למערכת היחסים הפנימית שלי כאשר אני בוחר להסתכל באופן הזה על עצמי.
במקום להגיד על אחרים או על עצמי ״תגובה מוגזמת״, למדתי לומר –
״תגובה שאני עדיין לא באמת מבין לעומק״ או
״תגובה שאני עדיין לא מצליח עד הסוף לראות ולזהות את המציאות הפנימית הנסתרת שממנה היא נובעת״.
ולמדתי גם, להקשיב, עמוק יותר, בפתיחות, בסקרנות אמיתית… ולגלות.
ולמדתי, שההסכמה הזאת להקשיב כך מביאה ריפוי אמיתי, לי ולאחרים.
