כשאנחנו כועסים על אחרים על כך שהם ״מרשים לעצמם״ משהו, בד״כ זה משום שאנחנו מקנאים בהם על כך ורוצים גם אבל לא מעיזים.
כמובן שברובד המסיכה אנחנו מכחישים את זה וטוענים שאנחנו שלמים עם עצמנו לגמרי, אבל מתחת, אם מסכימים להיות באמת כנים, מגלים תמיד את הרצון המודחק והמוכחש שאנחנו לא מאשרים לו לגיטימציה בתוכנו. זה מעניין..
למשל, מתחת למילים ״תראו את הליצן הזה, איך הוא מרשה לעצמו לרקוד ככה כמו איזה דביל?!״ יכולה להיות הכמיהה לשחרר שליטה ולהרפות מהצורך לקבל אישורים כל הזמן מאחרים ופשוט לשחרר ולרקוד בדרך החופשית של גופנו.
ברובד הלב שמתחת למילים השיפוטיות ״איך הוא מרשה לעצמו?!״ המרמזות שהוא ״לא בסדר״ נמצאת בעצם השאלה האמיתית של זה שרוצה גם אבל מפחד.
ואותה שאלה אמיתית וכנה, השאלה של רובד הלב, היא שאלה שנשאלת בטון של ילד תמים, ילד סקרן, ילד מתוק שבאמת מעוניין לגלות וללמוד איך לעשות את זה גם, ולכן שואל – ״איך הוא מרשה לעצמו?״ – כדי ללמוד גם.
