חשוב לי לומר משהו – זה ממש בסדר וממש מותר להיפרד. זה ממש לא כישלון אלא בעצם הצלחה. וההבנה הזאת, בעיניי, היא אחד המפתחות הכי חשובים לזוגיות מאושרת. ואני רוצה עכשיו להסביר את זה לעומק:
רוב חיי היה לי מן רעיון\אידאל כזה שאומר שבזוגיות ״צריך״ להשאר, גם אם קשה, ושחייבים לעבור דרך הקשיים ולהשאר ביחד לא משנה מה, ושככל שמצליחים להשאר ביחד יותר לנוכח הקשיים ככה זאת יותר ״הצלחה״.
והייתה לי פעם גם אמונה כזאת שאומרת שאנשים שנפרדים לא הצליחו לעבור דרך הקשיים ושבעצם הם נכשלו בזוגיות שלהם… כאילו שביחד = הצלחה. וכאילו שפרידה = כישלון.
והייתה לי גם אמונה שאומרת שככל שנמצאים יותר שנים ביחד, ושככל שבונים יותר את המבנה הזה של הזוגיות ביחד, ככה אם נפרדים הכישלון הוא גדול יותר… כי ״מה, להפרד אחרי כל מה שבנינו ביחד…?!״.
אבל באיזה שלב (אל תשאלו אותי איך כי אין לי מושג) נפל לי פתאום האסימון: גם להפרד (בדיוק כמו להשאר ביחד) זאת הצלחה מדהימה!
הבנתי שדווקא ככל שיש כביכול יותר מה ״להפסיד״ ככה הפרידה עשויה להיות דווקא הצלחה גדולה יותר. למה? בגלל שככל שיש יותר מה ״להפסיד״ אז ככה קשה יותר להקשיב ללב באמת, בגלל כל הפחדים.
למשל פחד מ: לאבד את כל מה שבנינו ביחד, ממה יגידו עליי אם אפרד עכשיו, מזה שאשאר לבד ועוד בגיל כזה, שזה יפגע בילדים, שלא יהיה לי עם מי לעשות ילדים, שלא אמצא יותר מישהו שמוכן להיות איתי או מישהו שאני מוכן להיות איתו, לחוות כאב ריגשי עצום אם אפרד, או הפחד הכלכלי, וכו׳…
ולכן, במצב כזה שהלב של אדם אומר לו שהאמת העמוקה שלו היא להפרד, אז אם אדם מצליח בתוך כל הפחדים העצומים האלה עדיין להקשיב ללב שלו, זאת הצלחה עצומה בעצם. כי הוא ״נשאר״ אחד עם הלב שלו, מחובר לעצמו ולאמת שלו, לנוכח כל הפחדים האלה.
ובגלל שאני עובד כמטפל ומנחה כבר הרבה שנים, ומשום ליצא לי להפגש כבר עם המוניי זוגות ויחידים, אז שמתי לב שאני לא היחיד בעולם הזה שהאמין למחשבות כאלה, שמתי לב שאלה הן אמונות קולקטיביות תרבותיות, שהמון אנשים מאמינים בהם.
ושמתי לב שהמון אנשים נשארים ביחד רק בגלל שהם מאמינים שהם ״חייבים״ או ״אמורים״, רק בגלל הפחד\הפחדים להפרד. ושמתי לב שאף אחד מהאנשים האלה לא באמת מאושר בזוגיות שלו או מרגיש שלם איתה.
וגיליתי, בחיים האישיים ובזוגיות האישית שלי, שממש טוב לי להיות בזוגיות הזאת רק כשאני ביחד מבחירה, באמת מבחירה, חופשית לחלוטין.
ושמתי לב שכל פעם שאני מתחיל באופן לא מודע שוב להאמין שאסור לי להפרד או שאני חייב להשאר בזוגיות הזאת אז מפסיק להיות טוב ביחד. ואז מתחילים שוב לעלות בתוכי ספקות לגבי בת הזוג והזוגיות, פתאום ״משום מה״ אני מתחיל להרגיש שבא לי להפרד.
אבל הרצון הזה להיפרד, כך גיליתי אצלי, הוא לווא דווקא באמת רצון לסיים את הזוגיות הזאת אלא בעצם כמו קריאה פנימית שלי לעצמי – להיזכר שאני חופשי לגמרי, שמותר לי גם להשאר וגם להפרד באותה המידה בדיוק ,שאני לא חייב ולא אמור שום דבר, שאני זה טוב ושהכל בסדר כך או כך.
כי אז, כשאני נזכר בזה באמת (ולא רק בראש אלא ממש בכל הגוף), זה מחזיר אותי אל עצמי, אל ״נקודת המוצא״ שלי, אל ״המקום״ החופשי לגמרי הזה שלי אשר אך ורק ממנו ומתוכו אני יכול באמת… לבחור.
זהו בדיוק אותו ״המקום״ שבו הייתי אז, מזמן, כשרק פגשתי אותה, כשעוד לא הייתי חייב בכלל להיות איתה – אבל – ממש רציתי. ולכן בחרתי.
ואז מזמן, בהתחלה, היה לי טוב ביחד, משום שהייתי באמת ביחד איתה ובו זמנית גם ממש ביחד איתי – נאמן ומחובר לרצון הלב שלי.
ובכל פעם שאני מרגיש ״פתאום״ שאני רוצה ״להפרד״ אני יודע שזה ממש לווא דווקא אומר שאני רוצה להפרד ממנה אלא – שאני רוצה להפרד ממערכת האמונות הישנה שלי, זאת שאומרת לי שאני ״חייב״ או ״מוכרח״ או ״אמור״ להשאר ביחד וש״אסור״ לי להפרד. ושאין לי בחירה פה.
זאת אומרת שאני ממש לא בהכרח רוצה להפרד מהנשמה המופלאה הזאת שלצידי אלא פשוט שאני רוצה… לחזור שוב להתחבר עם עצמי.
ושמתי לב, בכל פעם מחדש, שכשאיפשרתי ואישרתי והרשתי בתוכי לעצמי באמת ובתמים להיפרד, בכל אחת ואחת מן הפעמים האלו נזכרתי, שוב ושוב, תמיד, עד כמה שאני אוהב אותה, עד כמה שאני רוצה להיות ביחד איתה.
בכל אחת ואחת מן הפעמים האלו חזרתי שוב אל אותה ״נקודה״ שבה בחרתי בה לראשונה, אל ״המקום״ הזה בתוכי שבו אני חופשי לחלוטין. ואז, מתוך החופש המוחלט הזה, *בחרתי* בה שוב. מחדש.
נ.ב:
את הציור המדהיםםם! הזה צייר חברי האהוב והמוכשר אייל רז אורן.
הסמל במרכז הוא הציור הוא סמל ש״ראיתי״ יום אחד בתודעתי וביקשתי מאייל לצייר עבורי. הסמל מתאר את וקשור אל הדינאמיקה הזוגית של אחדות-נפרדות-אחדות-נפרדות, שהיא בעצם בדיוק כמו שאיפה-נשיפה-שאיפה-נשימה, ואת הספירלה שבה כולנו נעים בהתפתחות הזוגית שלנו בין נפרדות ואחדות, שאיפה ונשיפה.
