מצב 1:

פעם הייתי מוותר על עצמי ומרצה אחרים כל הזמן (במודע ולא במודע), על מנת לנסות לקבל מהם אישור וכך לענות לעצמי על הצורך בביטחון, קירבה וערך.

הגבולות שלי היו פרוצים, עשיתי הכל כדי לקבל אישור מאחרים, הייתי אומר ״כן״ כשהייתי מרגיש ״לא״ והייתי אומר ״לא״ כשהייתי מרגיש ״כן״. וויתרתי על עצמי, נטשתי את עצמי וריציתי אחרים כדי שלא ינטשו אותי. התמקדתי ברגשות והצרכים של אחרים תוך כדי שאני מתעלם מאלה של עצמי, כדי לשרוד. 

מצב 2:

אחר כך התחלתי ללמוד איך להפסיק לנטוש את עצמי, איך להגיד ״כן״ ו״לא״ אותנטיים, ואיך להשאר נאמן לעצמי. התחלתי ללמוד איך לשים גבולות למה שהיה נראה לי אז כמו פוגענות מצד אחרים, והתחלתי ללמוד שמגיע לי שיתייחסו אליי תמיד אך ורק באהבה. למדתי לראות את הרגשות והצרכים של עצמי ולכבד אותם.

אם מישהו דיבר או התייחס אליי בצורה שפירשתי אז כ״פוגענית״ הייתי שם לו גבול, או לחילופין מתרחק ממנו או מסיים את היחסים איתו.

מתוך ריאקציה שניסתה ״לאזן״ את המצב הקודם (שבו הייתי עסוק בריצוי אחרים תוך כדי וויתור על עצמי) למדתי במצב השני להתמקד פחות ברגשות והצרכים של אחרים, ולהעדיף קודם כל את אלה שלי.

מתישהו קלטתי שהמצב השני אומנם נראה מאוד עוצמתי, אותנטי, מחובר ונאור, אבל בתכלס הוא עדיין לא הרגיש לי באמת נעים או אוהב לחלוטין, לא כלפיי עצמי ובטח שלא כלפי אחרים.

שמתי לב שהרבה פעמים היה בו משהו מאוד נוקשה, לא קשוב\רגיש לאחר, דורשני, ואפילו מעט אלים לפעמים כלפי אחרים כאשר לא היו מדברים או מתנהלים איתי בדרך שאני מפרש כ״אהבה״.

ראיתי שאם במצב הראשון אני משול לבית בלי קירות שכל אחד יכול להכנס לתוכו, ולבזוז ולרמוס אותו, אז במצב השני אני משול למבצר עוצמתי שאף אחד לא יכול לחדור אותו והוא מוגן מאוד מפגיעות, אבל בתוכו אני בעצם עדיין חי בפחד.

חי בפחד, כי אני עדיין עסוק כל הזמן בלהגן על עצמי ולשמור על הגבולות שלי מפני ״אנשים פוגעניים״, ולכן לא באמת חופשי, לא באמת מרגיש בטוח במערכות יחסים, ובסופו של דבר גם מרגיש די בודד (בגלל הצורך להגן על עצמי ועל הגבולות שלי כל הזמן).

מצב 3:

במצב השלישי התחלתי לראות ולהקשיב עמוק יותר מפני השטח של המילים, וגיליתי שלמעשה אף אחד לעולם לא באמת תוקף, מבקר, שופט או מאשים אותי כמו שלפעמים האמנתי בטעות בשלב הקודם.

במצב השלישי הבנתי, שבעצם, ברמה העמוקה יותר שמתחת למילים שלהם, כולם בסה״כ רק מנסים בתמימות לשתף אותי ברגשות והצרכים שלהם על מנת לקבל מענה לצרכים הבסיסיים האנושיים שלהם, ממש כמוני, גם אם לפעמים יצא להם ״עקום״ (למשל כמו האשמה, דרישה או שיפוט כלפיי).

במקום להרגיש מאויים, מואשם, מבוקר, נשפט או מותקף על ידי אנשים סביבי, בגלל הראייה וההקשבה של המצב השלישי התחלתי להתמקד יותר ברגשות והצרכים התמימים שמתחת לכל המילים, מה שגרם באופן טבעי להחלשות הצורך שלי להגן על עצמי.

רק במצב השלישי, מתוך החמלה והאמפתיה שגיליתי כלפי הרגשות והצרכים של אנשים סביבי ושל עצמי, התחלתי להרגיש באמת בטוח בתוך מערכות יחסים.

במצב השלישי הבנתי גם שרק כאשר אני רואה ומכבד את הרגשות והצרכים שלי ושל האחר בו זמנית,  שרק כאשר יש חיבור לבבי אוהב ואמיתי, ושרק כאשר מוצאים דרך שבה כולנו מקבלים מענה אמיתי ומלא לצרכינו בו זמנית ומבלי שמישהו צריך לוותר על עצמו, רק אז באמת ובתמים נעים ושלם לי לחלוטין בלב.

לסיכום:

חשוב לי גם לציין שזה לא שברגע מסויים פשוט עברתי מצב ושמעולם לא חזרתי אחורה יותר. כמובן שלפעמים אני פועל בלי לשים לב יותר מהמצב הראשון או השני.

אני חווה את זה יותר כמו תנועה גלית שכזאת, הלוך ושוב בין המצבים, אבל מה שכן קרה הוא ש״מרכז הכובד״, ״הבית״ שלי או ״הבסיס״ שאליו אני חוזר כל פעם, עבר מהמצב הראשון לשני, ואחר כך לשלישי.

כך שגם היום כאשר אני מתבלבל או נזרק למצב קודם כלשהו (מה שקורה לא מעט כמובן), עדיין, כל פעם מחדש, כאשר אני חוזר להיות מודע לכך, אני בוחר מחדש לחזור ל״בית״ שלי.