בתור מישהו שכל חייו הסתובב עם איזה אמונת יסוד נסתרת (עמוק עמוק בתת מודע) שאומרת שאי אפשר באמת להיות איתי, ושאני זה לא מספיק כמו שאני, ושאני חייב תמיד לספק איזה סחורה או לתת משהו למי שאיתי כדי שירצו להשאר איתי ולא יעזבו…
בתור מישהו כזה, גיליתי עד כמה שזה ממש ממש מפחיד עבורי אך ורק לקבל. אך ורק לקבל. בלי לתת ״לכאורה״ כלום חזרה. ממש איימה. זה כמו לאבד שליטה, כי פתאום אין לי את ה״כלי״ שנותן לי ״ביטחון״ בד״כ.
אבל היום קרה לי משהו נפלא ממש… עם חבר שהוא כל כך מכיל, ומבין, ואמפתי, וחומל, ושיש בו כל כך הרבה מקום בשבילי, ושהוא כל כך מלא מבפנים. הרגשתי שאין לי ברגע זה שום דבר לתת לו, ושאני יכול אך ורק לקבל ממנו עכשיו… וזה הפחיד אותי למוות באותו רגע. ממש.
והיה איזה רגע שהוא אמר משהו כל כך יפה, וכל כך אוהב, שכל כך תרם לי וריפא אותי, וכל כך נגע בי עמוק, עד שממש התחלתי לבכות באותו רגע, דמעות כאלה שבאות בלי שליטה.. זה פשוט היה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע לשמוע ולקבל ומשהו בכל הגוף והלב שלי ממש קיבל את הנתינה שלו.
ואז שיתפתי אותו בפחד שלי, הפחד מזה שאין לי שום דבר לתת לו בחזרה. והוא שאל אם בא לי לדעת מה הוא מקבל ממני, אז השבתי שכן.
אז הוא אמר לי שכבר יומיים הוא הסתובב עם מלא שיפוטים בראש שאומרים לו כמה הוא חסר ערך, וכמה אין לו באמת מה לתת, וכמה שהוא סתם. ושעכשיו, כשממש ממש קיבלתי בכל ההוויה והגוף והלב שלי את מה שהוא נתן לי, וכשהוא ממש ראה כמה שזה תורם לי, אז הוא ממש הרגיש שוב כמה מי שהוא ומה שהוא נותן בעצם מלא בערך.
וזה כל כך ריגש אותי לשמוע את זה וכל כך הרגיע אותי ונתן לי ביטחון… כי קלטתי, ולא רק בראש (כי בראש כבר ידעתי את זה) אלא בכל הגוף, שכשאני באמת מסכים לקבל במלאות את מה שמי שאיתי רוצה לתת לי אז זאת בעצם הנתינה הכי גדולה שיש לאותו אדם.
זה הרגיע אותי, כי קלטתי שאין שום דבר שאני יכול לעשות שהוא לא נתינה, אפילו כשאני לא נותן כביכול שום דבר. עדיין זאת נתינה עצומה. זה הרגיע בתוכי את החלק שנורא רוצה ביטחון לדעת שלא ינטשו אותו ושירצו להיות ולהשאר איתו.
ופתאום קלטתי כמה שההבנה הזאת מאפשרת לי להרפות עוד אל תוך ההסכמה לקבל מאותו חבר.. ממש יכולתי להרשות לעצמי להירגע ולקבל אפילו עמוק יותר לתוכי, את מה שהוא נותן לי, אותו, את הלב שלו, את ההוויה שלו, את כל כולו.
והריי… מה בנאדם רוצה בסופו של דבר?
האם לא פשוט שיקבלו אותו, את כל כולו, באמת?
ופתאום הבנתי, שזה מה שיש לי לתת לאותו חבר. ושזאת נתינה עצומה… אולי הנתינה הכי גדולה שיש – פשוט לקבל ממנו, פשוט לקבל אותו, פשוט לקבל.
ורציתי להגיד את זה פה, לחלוק את זה אתכם, אחיי ואחיותיי לחוויה האנושית הזאת, לכל מי מכם שאולי חושב כמוני לפעמים שאין לו באמת שום דבר לתת, שאין לו שום דבר ״חכם״ או ״מיוחד״ להגיד או לתרום לאף אחד בעולם הזה…
רציתי לחלוק את זה אתכם… שתדעו, שה״כלום״ הזה שאתם מרגישים בפנים, ה״ריק״ הזה שיש בתוככם ושחשבתם בטעות שהוא חסר ערך, בעצם הוא מרחב, הוא חלל, שיש בו מקום, מקום שדווקא בגלל שאין בו שום דבר הוא יכול… לקבל. באמת.
ואין שום דבר
שבנאדם רוצה ומעריך
וכמהה אליו יותר
מאשר…
מקום
שמקבל
אותו
באמת.
ואת זה
נשמות
יש לכם
לתת.
