במודע או שלא במודע, רוב האנשים שפונים לטיפול נפשי זה או אחר, או לדרך רוחנית או דתית זאת או אחרת, מחפשים בעצם להגיע למצב שבו לא יצטרכו לחוש יותר עוד כאב או פחד או רגשות "שליליים" אחרים כלשהם.
אבל דבר שכזה לא אפשרי כמובן ולעולם לא יוכל לעבוד, והיום אני כבר יודע את זה יותר מתמיד לאחר שנים רבות כל כך של ניסיונות בריחה בכל דרך אפשרית. לכן, במובן הזה, שום דבר לא עובד, שום דרך, שום גישה, שום טיפול, שום שיטה ושום מסורת רוחנית. שום דבר לא עובד.
מה שכן עובד הוא מפגש עם המציאות, הוא התמסרות למציאות בדיוק כפי שהיא כאן ועכשיו ברגע זה, על כל הכאב והשימחה שעשויים להיות התוכן שלה.
במצב כזה הכאב והפחד וכל שאר הגוונים הריגשיים לא נגמרים, אבל הדרך בה אנחנו חווים אותם וחיים איתם משתנה לחלוטין. הכאב, הפחד וכל שאר החברים לא נגמרים אבל מה שכן יכול להגמר הוא הסבל הקשור בהתנגדות ובמאבק חסר הסיכוי נגדם.
סבל לא קשור בתוכן החוויה עצמה, כואבת או מפחידה ככל שתהיה, אלא הוא ההתנגדות לה, למציאות, למה שיש. הוא ההתכווצות הלא מודעת אל מול עוצמת שטף הרגש שלפעמים נראית כבלתי ניתנת להתמודדות.
סבל הוא התנגדות והניסיון לחסום את עוצמת החוויה והרגש. אבל גלי הרגש הם אנרגיית החיים, עמוק מתחת לכל התווית ולכל השמות השליליים או החיוביים שניתן להם הם למעשה פשוט אנרגיה, אנרגיית החיים, בתנועה.
לכן, מה שקורה כאשר אנחנו מתכווצים ומנסים לחסום את גלי הרגש, הוא שאנחנו חוסמים ומצמצמים את זרימת אנרגיית החיים בתוכנו, ולכן מאבדים תחושה ומצמצמים את היכולת שלנו לחוש חיים ומשמעות בתוכנו.
למעשה, ככל שאנחנו מתנגדים ומתכווצים ומצמצמים את עוצמת זרימת הרגש בתוכנו כך אנחנו הולכים ונובלים, הולכים ומתים מבפנים.
כל תפקוד אפשרי של הנפש ושל הגוף נפגע בנו כתוצאה מן הצימצום ומן ההתנגדות הזאת לחיים או לעוצמת הרגש. ואיבוד היכולת הזאת לבוא במגע ישיר עם זרימת החיים בתוכנו, איבוד היכולת להרגיש, היא ההגדרה שלי לסבל.
להרגיש, ובכלל לא משנה איזה רגש, זה לבוא במגע עם משמעות החיים, משום שמשמעות החיים היא עם עצם קיומו של הרגש, היא הרגישות עצמה, וככל שיש יותר רגישות כך יש יותר תחושת משמעות.
ומהי רגישות? היא בסה"כ ההסכמה שלנו להרגיש. לכן, ככל שנסכים יותר להרגיש כך תהיה יותר רגישות.
אבל העניין הוא שכאשר אנחנו מסכימים להרגיש אנחנו מסכימים בעצם להרגיש הכל, לא רק את מה שנעים אלא ממש הכל:
את מה שהכי כואב, הכי מפחיד, הכי מאיים, הכי קשה יחד עם כל מה שהכי נעים, הכי מרגש והכי מענג. הכל כולל הכל. אין כאן בחירה. רגש הוא רגש הוא רגש.
ובסופו של דבר אין באמת הרבה סוגים של רגשות אלא רק רגש אחד בלבד והוא – חיים. כל הרגשות כולם הם תנועת אנרגיית החיים בתוכנו. ויש רק בחירה אחת: לחסום או לאפשר את זרימת החיים, ובאיזה מידה.
לכן, במובן הזה, הדבר היחיד שעובד הוא התמסרות, הוא הרפיית ההתנגדות לחיים, לתוכן החוויה הנוכחי, לתחושה ולרגש הנוכח כאן ועכשיו.
הדבר היחיד שעובד במובן הזה הוא הסכמה כנה לחוש, לפגוש ולהרגיש באמת ועד הסוף את הרגש, בדיוק כפי שהוא מבלי לנסות לשלוט בו, להעלים אותו, לשנות אותו או לברוח ממנו.
לאפשרות הזאת אני קורא "תום לב” והיא הדבר היחיד שאי פעם ״עבד״ עבורי. זוהי ההסכמה לחיות, זוהי ההסכמה לנשום עמוקות את החיים בכל צורה בה הם בוחרים להתגלות בתוכנו.
האפשרות הזאת לא משנה או מעלימה את עוצמת הכאב, הפחד או את גווני הרגש האחרים והם ממשיכים לזרום דרכנו בעוצמות הולכות וגוברות. האפשרות הזאת לא משנה כלום. אבל האפשרות הזאת לא לשנות כלום וגם לא לנסות לשנות כלום… היא מה שמשנה הכל.
בכניעה הזאת, במפגש עם תום הלב והכנות האמיתית שלנו ובמפגש עם האיכות הטהורה של הלב שלנו כאשר הוא נח ואינו נלחם או נאבק עוד ברגש – מתגלה עומקם האמיתי של החיים עצמם, מתגלה עומקה ויופיה הבלתי ניתן לתיאור במילים של משמעות החיים ומתגלים כל סודות ואוצרות החיים העמוקים והנסתרים ביותר, בזה אחר זה.
אבל הם לעולם לא מתגלים למי שמחפש בריחה מן הרגש, הם מתגלים למי שהסכים להרגיש.
עבור מי שמחפש בריחה ומפלט מן הרגש ומן החיים – שום דבר לא עובד.
עבור מי שאינו מחפש עוד בריחה מן הרגש ומן החיים – שום דבר לא צריך לעבוד.
