״איזה אישה מעצבנת, קולנית, לא מתחשבת, לא רגישה ולא אכפתית כלפי האחרים פה״ חשבתי לעצמי, לפני כמה ימים, תוך כדי שחיכיתי לתורי בבית המרקחת, ממהר בטירוף להספיק הכל בזמן כדי לחזור ולהנחות את אחת הקבוצות שלי.

התבוננתי עליה, אמא אחת עם ילדה כבת 3, היא דיברה בטלפון וצעקה בטירוף על מישהו בצד השני של הקו, הלכה מוטרפת מצד לצד, כולם נחרדו מהצעקות והתכווצו סביבה, וגם כאשר הגיעה תורה וניגשה לרוקחת עדיין המשיכה לצרוח בטלפון, בחוסר רגישות כלפי הרוקחת.

תוך כדי שהיא צורחת בטלפון וגם מנסה לתקשר עם הרוקחת בו זמנית, הילדה בת ה3 מדדה לכיוון הדלת ואז היא רצה אחריה ומחזירה אותה, ואז הילדה שוב הולכת ושוב היא רצה אחריה, כך כמה פעמים טובות, והתור הולך ומתארך מאחוריה, והזמן שלי הולך ומתקצר יחד עם הסבלנות…

״רגע, עצור!״ אמרתי לפתע לעצמי ״האם אתה רואה אותה? האם אתה יודע מה היא עוברת עכשיו? זה מסקרן, אולי תנסה לראות ולהקשיב לה עמוק יותר כדי להבין מה באמת קורה כאן?״. אמרתי ומשהו כבר התחיל להתרכך בלב כלפיה.

״נכון….רעיון טוב״ עניתי לעצמי והתחלתי לנסות לנחש ״מה היא מרגישה עכשיו? איך זה מרגיש להיות היא במצב הזה? מה היא צריכה?״

פתאום שמתי לב שהיא בעצם צועקת על איזה רופא כלשהו שלא מוכן לעזור לילד שלה, הרגשתי פתאום את הדאגה הגדולה בקול שלה, את הכעס שנבע מתוך ייאוש ופחד וחוסר אונים, היא בעצם התחננה לעזרה.

לפתע יכולתי לראות צלול יותר וראיתי: אם חד הורית, בלחץ, בעומס גדול, מנסה לדאוג לילד שלה באכפתיות ומסירות כמו לביאה, תוך כדי שהילדה הקטנה שאיתה בורחת לה לכביש כל רגע והיא דואגת גם לה, תוך כדי שהיא בתור לקנות תרופות לעצמה, והכל ביחד, בו זמנית..

פתאום זה נגע בי ממש, התמלאתי אמפתיה… ״מה היא צריכה ברגע זה?

אולי אני יכול לעזור לה? אולי אגש ואשאל אותה אם היא צריכה עזרה?״  חשבתי פתאום לעצמי ותחושה חמה התחילה לזרום באזור בית החזה שלי.

רציתי לגשת אבל התביישתי והתמהמתי, לא יודע למה.. עד שעזרתי אומץ היא כבר סיימה והגיעה תורי וזה התפספס. התבאסתי שלא ניגשתי אליה, ובו זמנית הרגשתי שימחה שהצלחתי לעבור משיפוט כלפיה ללראות אותה באמת מהלב.

״איזה אמפתי הייתי, לא היה פשוט אבל הצלחתי, כל הכבוד״ התפעלתי בתוכי מעצמי בגאווה.

הגעתי הביתה, מבסוט מ״ההצלחה האמפתית״ שלי. כתבתי איזה פוסט, גבר כלשהו כתב לי תגובה שפירשתי (בטעות) כפוגענית ותוקפנית, לא הספקתי לעצור, לשהות, להרגיש מה קורה בתוכי, והופ, באוטומט, מתוך חוסר מודעות מרשימה, הגבתי מתוך מקום פגוע, ופוגע.

כל הדימוי העצמי ה״אמפתי והמכיל״ האשלייתי שלי התרסק ברגע, שוב. פגשתי את הצל שלי, הלא מודע שלי, שוב. זה כואב, תמיד, כשאני מבקש לאהוב, לראות, להבין, לחמול, להיות אמפתי, ואז פועל ממקום אחר לגמרי, שהיה לגמרי לא מודע לי בזמן אמת.

הרגשתי בושה עולה גדולה בתוכי ״מקווה שאף אחד לא רואה את המעידות שלי״ הקול שבראש אמר ״פחד מוות שיראו אותי ככה כשאני מועד..״.

אבל זה אני, כרגע, זאת האמת, גם האור וגם הצל, שניהם אני. לפעמים אני מאוד אמפתי וקשוב כאשר אני מצליח לפעול ולדבר מהלב, ולפעמים אני גם חסר סבלנות מתגונן ותוקפני כאשר אני מגיב מפצע לא מודע.

שניהם נכונים לגבי, בו זמנית, גם אם מאוד כואב לי לראות.. עדיין, אני רוצה לראות, הכל, ולהכיר על עצמי, הכל. והכי חשוב – לא רק להכיר הכל, אלא להכיר הכל מתוך אמפתיה, לאנושיות שלי, למוגבלות הנוכחית שלי, למי שאני כרגע.

רק ככה, רק מתוך הכנות המלאה והחומלת הזאת עם עצמי אני לומד, גדל, צומח, מעמיק את החיבור המודע שלי אליי באותם רגעים וכפתורים לא מודעים ומגדיל את האפשרות לפעול ברגע האמת מהליבה שלי, בכל יום עוד קצת.