ריפוי מפוסט טראומה – הסיפור האישי שלי

התעוררתי על האדמה בצד הכביש, היה לילה, חושך. לא זכרתי איך הגעתי לשם, לא הבנתי מה קורה, מסביבי הייתה מהומה, ראיתי את אח שלי ושאר הילדים מהקיבוץ גם על האדמה. וענת מהקיבוץ הייתה שם גם, היא החזיקה את היד של ילד אחר מעט צעיר ממני שבכה לידי בהיסטריה.

שמעתי אותה מנסה להרגיע אותו ואומרת לו ״הנה, תראה איך שעמיחי לא בוכה״ ואיך ששמעתי אותה הסתכלתי על עצמי ופרצתי מייד בבכי היסטרי גם, כי קלטתי פתאום שהבגדים הלבנים שלי הפכו אדומים לחלוטין מדם, מנהר דם שנוזל לי מהראש.

בחור ערבי אחד שעצר לידנו בצד הדרך קרע מייד את החולצה שלו וחבש לי סביב הראש כדי לעצור את הדם. הסירנות התחילו להתקרב, האמבולנסים הגיעו והתחילו לטפל בכל הילדים על הריצפה.

אני זוכר את הנסיעה לבית החולים באמבולנס הדוהר, הייתי שם לבד, או אולי עם עוד ילד או שניים מהקיבוץ, הייתי רק בן 10 והייתי שם בלי ההורים שלי. הם הגיעו רק אחר כך כשכבר הייתי בבית החולים. הם נכנסו לחדר הניתוח תוך כדי שהרופא תפר לי את הראש. אני זוכר את הפרצוץ של אבא שלי הופך לירוק שנכנס לחדר וראה אותי ככה.

בדיעבד סיפרו לי שנסענו כל הילדים ברכב המסחרי של הקיבוץ עם אחד המבוגרים, בחזרה מטקס ט״ו בשבט שהיה ביישוב אחר ושאיזה נהג שיכור אחד נכנס בנו חזיתית. סיפרו לי שהרכב שלנו עף באוויר והתהפך 3 פעמים. אמרו לי שאיבדתי את ההכרה והתעוררתי רק כשהוציאו אותי מהרכב. אין לי שום זיכרון של היום הזה, הכל נמחק אצלי לגמרי כשאיבדתי את ההכרה בתאונה.

 

ואז התחילו הסימפוטמים

אישפזו אותי במחלקת ראש בבית החולים. אמא שלי ישנה איתי שם כל הזמן. זה היה כמו הגיהנום, סביבי אנשים עם פציעות ראש נוראיות מכל הסוגים, נאנקים ונאנחים מכאב. בלילה כל שעה הדליקו את האור כדי לבדוק שכולם עדיין בחיים, לא היה אפשר לישון שם, ובטח שלא להחלים. הייתי אמור להיות הרבה יותר זמן אבל ההורים שלי החליטו לחתום ולקחת אותי על אחריותם הביתה.

בחודשים אחר כך הסתובבתי עם תחבושת עצומה על הראש, מתחת גילחו לי חצי מהשיער כשתפרו וכל כך התביישתי שיראו אותי ככה. חצי שנה בערך לאחר התאונה התחילו לי חרדות ברמה הכי נוראית שאפשר לדמיין, כמעט פסיכוטיות, הייתי חייב לדעת בכל חלקיק שניה איפה ההורים שלי. חרדתי מהמחשבה שאשאר לבד לגמרי בעולם הזה. הייתי עוקב אחריהם בקיבוץ כדי לדעת שהם עדיין בחיים, עדיין איתי.

אם הם היו אומרים שיחזרו בשעה 17:00 אז כשהיה מגיע 17:01 והם עדיין לא היו בבית הייתי מתחיל להכנס להתקף חרדה נוראי. הרגשתי שכל האנרגיה יוצאת לי מהגוף ואני הולך למות, הייתי יכול ממש ליפול לפעמים על הריצפה כי לא הצלחתי להחזיק את הגוף. כאילו הנשמה עזבה את הגוף ממש.

אני זוכר שהתפללתי יום יום לאלוהים שיחליף לי את ״העונש״ (ככה קראתי לזה אז בתוכי) למשהו קל יותר, ביקשתי שיחתוך לי את הידיים והרגליים במקום, זה הרגיש לי כמו עונש קל יותר. כל לילה הייתי מתפלל לאלוהים שלא אקום יותר בבוקר, מתפלל שיהרוג אותי כבר כדי שאפסיק לסבול.

הטירוף הזה נמשך בערך שנתיים ברצף, שנתיים של התקף חרדה אחד גדול, שנתיים של חיים במדור הכי עמוק בגיהנום, שניים בהם הייתי מת מהלך, שנתיים בהם לא הייתי יותר ילד ולא באמת חייתי אלא הייתי עסוק אך ורק בדבר אחד בלבד – בלשרוד.

יום אחד, אחרי השנתיים האלה, התחלתי לישון קצת יותר מוקדם, וביום שאחרי עוד יותר מוקדם, וביום הבא שוב, וכך אחרי שבוע התחלתי לישון 12 שעות בלילה, וזה נמשך במשך 20 שנה בערך. גיליתי שכאשר אני ישן כך אז זה מפחית את החרדות, ובאמת החרדות נרגעו, ובעיות השינה התחילו.

בהתחלה היו לי חרדות מלהירדם, אחר כך חרדות מלא להירדם, ואז חרדות מלא לישון מספיק. הייתי הולך לישון בשש בערב וקם בשש בבוקר, לא היו לי שום חיי חברה בתור ילד. והייתי משקר לחברים שלי לגבי למה אני לא בא ואיפה אני, פשוט כל כך התביישתי בזה שאני צריך לישון ככה..

 

כשנפל האסימון

והסיפור הזה (של החרדות שהיו באות והולכות ושל בעיות השינה והדיכאון העמוק שנכנסתי אליו מאז) המשיך בערך 20 שנה, והדבר הכי קשה בכל זה אפילו לא היה הקושי עצמו אלא שהרגשתי בו לבד לגמרי, כי אף אחד לא באמת האמין לי, חשבו שאני ממציא את זה, שאני מגזים, שאני סתם עושה הצגה.

כל זה המשיך עד השינוי הגדול שעברתי כשחלטתי סופית לחיות מתוך הקשבה ללב, כאשר התחלתי אז לעלות על דרך הייעוד שלי, לעבוד עם אנשים, ללוות, לטפל, להנחות סדנאות ולתת את המתנה שלי בעולם.

בתקופה הזאת התחלתי ליצור בעצם את גישת ״להקשיב ללב״ מתוך התובנה והחוויה הפנימית החזקה כל כך של קבלה ואהבה עצמית שהופיעה בתוכי אז. מה שקרה לי הוא שבעצם התחברתי מחדש לאנרגיית החיים שלי שהייתה חסומה ומכווצת בגוף וכך התחלתי לראות איך הדיכאון שהיה כל חיי פשוט נעלם ואיך משהו בי מתרכך ואני הופך יותר ויותר שמח ומאושר. 

ורק לפני כמה שנים כאשר התחלתי ללמוד לעומק כמטפל כלים ושיטות לטיפול בפוסט טראומה, רק אז, בשלב מסויים, יום אחד פתאום נפל לי האסימון: אני סובל מפוסט טראומה ממש רצינית! וזה היה כל כך ברור מאליו שאני לא מבין איך לא הבנתי את זה קודם. או איך אף אחד אחר סביבי חשב על זה!

אבל כשלמדתי עוד כל פוסט טראומה גיליתי איך לא הבנתי את זה קודם – כי זה פשוט אחד השלבים בפוסט טראומה: שלב ההכחשה. השלב הזה יכול להיות כל כך מתעתע ועמוק שזה לא יאמן… 20 שנה חייתי בשלב ההכחשה של הטראומה.

וטיפלתי בעצמי מאז הרבה מאוד ולעומק מאוד, המצב שלי השתפר בצורה שאין בכלל לתאר. וכן, עדיין לפעמים אני פוגש פה ושם, במידה כזאת ואחרת, את הסימפטומים שעוד מבקרים. אבל אין מה להשוות בכלל, כי היום זה מגיע לכמה רגעים, או כמה שעות, או מקסימום יום-יומיים במקרה הכי גרוע, אבל זה כבר ממש לא כמו פעם כאשר הייתי למעשה שרויי בשנים רבות רצופות במצב הזה. ובנוסף, היום יש לי כלים גם כשזה בא לבקר אותי ברגעים מסויימים, והיום זה פשוט כבר לא מאיים עליי יותר כמו פעם.

 

התעוררות – המתנה של הטראומה

ולמה אני מספר לכם את כל הסיפור הזה בכלל? כי אני רוצה לחלוק אתכם הבנה עמוקה כלשהי. בתאונה הזאת חוויתי טראומה מאוד עמוקה, וטראומה עמוקה היא בעצם מצב שבו כל המציאות מתרסקת לך מול העיניים לחתיכות, שכל גבולות המציאות מתנפצים, שהאדמה מתחת לרגליים נשמטת.

זה מה שקרה לי. ומה שהבנתי שם זה שבעצם אין שום ביטחון אמיתי בעולם הזה. הבנתי שבכל רגע הכל יכול להתרסק, להתנפץ, להיגמר, בשניה. הבנתי שכל מי שאני מכיר ואוהב יכול למות ברגע אחד. ושבסופו של דבר זה הרי גם יקרה.

הבנתי שבסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, האמת היא שאני לגמרי לבד בעולם הזה, ושהעולם הזה הוא לא יותר מאשליה במובן ששום דבר ואף אחד לא באמת יכול לתת לי ביטחון, במובן שהכל משתנה כל הזמן ושאין באמת שום דבר יציב שנשאר תמיד, במובן שהמציאות הזאת היא לא משהו יציב או מוצק או ממשי אלא בעצם יותר כמו חול הנוזל מבין האצבעות – אי אפשר להחזיק בה, אי אפשר להחזיק בכלום. הכל חולף.

בעצם, בתאונה הזאת התעוררתי, ראיתי את הטבע האמיתי של המציאות הזאת. אבל הייתי רק בן 10 ולא יכולתי להכיל את זה אז.  מערכת העצבים שלי קרסה. הכל התפרק לי, מבחוץ ומבפנים.

והיום, שנים רבות לאחר מכן, אני רואה את אותה האמת בדיוק, אבל יכול הרבה יותר להכיל אותה. האמת היא שבסופו של דבר אני לגמרי לבד משום שכל מה ומי שאני מכיר יחלוף, ישתנה, ימות. המציאות הזאת לא עשויה משום דבר אמיתי או ממשי, אפילו שזה כאילו נראה כך. אין לה באמת ״חומר״ ממשי, היא יותר כמו חלום. כל חוויה שאפשר לחוות בעצם תמיד כבר חלפה, תמיד כבר עברה, כמו זיכרון של מה שלא קרה מעולם.

יש לזה צד עצוב ומפחיד, אבל גם יש לזה צד אחר שלמדתי להכיר והצד האחר הזה הוא ההבנה של כמה שום דבר לא מובן מאליו (!!!), ההבנה של כמה הכל וכולם בחיי כל כך יקרי ערך(!!!). הצד האחר הזה מחבר את אותי אל אהבה אינסופית, אל הערכה והוכרת תודה אינסופית על כל רגע וכל אדם בחיי.

ויש עוד צד, והוא ההבנה והגילוי של מה שאינו משתנה לעולם בזמן שהכל משתנה, הגילוי של מה שמודע לשינוי האינסופי הזה, של העד שמאחורי הכל, של המודעות הבלתי משתנה המודעת לשינוי התמידי. המודעות שהיא בעצם – אני. האמיתי. האני הזה ששום דבר לעולם לא יוכל לגעת, לשנות, לפגוע או להרוג אותו. האני הגדול, הניצחי, שמעבר להכל. הוא הממשות האמיתית היחידה. הוא הביטחון האמיתי היחיד. ואני קורא לו הלב.

בתמונה: אני מאושר ביומולדת 6 – לפני שהכל התרפק

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


שימו לב! ב5-6 לאפריל 2018 תתקיים סדנה מיוחדת!
עדיין ניתן להצטרף! לפרטים לחצו כאן מתחת:

חיים ללא מאמץ – סדנת סופ״ש

_____________________________

לתאום פגישת הדרכה וליווי פרטנית או זוגית עם עמיחי:
התקשרו 054-4292618 או צרו קשר


טקסטים אחרונים

מהם היופי והחוכמה שבהדחקה, הכחשה והשלכה?

״אתה בהדחקה!״, ״אתה בהכחשה!״, ״אתה משליך!״ – אז מה? מה לא בסדר בזה? ממתי אלו הפכו למילות גינאי? ולמה? אולי זוהי ״אשמת״ העולם הטיפולי הישן ממוקד... קרא עוד

״אתה צריך להיות יותר נוכח בגוף״ – מה זה השטויות האלה?

״אתה צריך להיות יותר נוכח בגוף״ – מה זה השטויות האלה?  בעיני זהו אחד המשפטים היותר מכאיבים שמטופל יכול לשמוע ממטפל. זהו גם אחד המשפטים המכאיבים... קרא עוד

אין שום דרך לתקן את מה שאינו מקולקל – סיפורו של עצלן

מכירים את החיה המתוקה הזאת שבתמונה? זהו "עצלן" 🙂 כן כן, זה השם של החיה הזאת. למעשה זוהי בכלל עצלנית והבן העצלן הקטן שלה. צילמתי אותם אתמול... קרא עוד

להנות מהחיים שקיבלתי פה על פני האדמה הזאת

כשהייתי בן 3 רציתי להיות כבר בן 4. כשהייתי בן 4 רציתי כבר להיות בן 5. כשהייתי בגן רציתי כבר להיות בכיתה א'. כשהייתי בכיתה א'... קרא עוד

ככה קל ופשוט יותר להכיל כל מה שהחיים מביאים

[נכתב ב12 לאפריל 2019] אז יצאנו צופי ואני לחופשה של חודש בחו״ל ונחתנו אתמול בשלום בקובה, אחרי 3 טיסות ברצף ואחרי 24 שעות של מסע. אבל... קרא עוד

לצמוח רק מתוך מה שנעים – ההבדל הגדול שבין ״שיחזור טראומה״ ל״ריפוי טראומה״

האם אתם מאמינים שבשביל לצמוח ולגדול ולהתפתח צריך לעבור דרך כאב וסבל? או מאמינים שבשביל שיהיה נעים צריך קודם להסכים להרגיש לא נעים? אם כן, אז... קרא עוד

קרא עוד מאמרים

סרטונים אחרונים

להשאר מחוברים ליופי ומשמעות גם ברגעים הקשים ביותר

הייתה אישה אחת יהודיה בזמן השואה, נאורה באופן בלתי יאמן ויוצאת דופן שהביאה אור והשראה לכל מי שהיה סביבה, קראו לה אתי הילסום. היא כתבה יומן... קרא עוד

איך לחיות עם פחות מאמץ במערכות יחסים?

מה זה מאמץ במערכת היחסים ? על איזה צורך הוא עונה ? איך אפשר להתנהל במערכת היחסים עם כמה שפחות מאמץ שכזה ?  מוזמנים לצפות פה... קרא עוד

ספקות בזוגיות? ״חיים ללא מאמץ״ עשיים להיות הפיתרון

על ספקות בזוגיות, על הניסוי הגדול של ״חיים ללא מאמץ״, על הקשר בין השניים ועל איך ההרפיה מהמאמץ בזוגיות וביחסים עשויה להתגלות כפיתרון לספקות. דרך הסיפור... קרא עוד

הזמנה להצטרף לניסוי הגדול שלי – חיים ללא מאמץ

זוהי הזמנה להצטרף לניסוי הגדול שלי. הניסוי של החיים שלי. חיים ללא מאמץ. מוזמנים לשמוע עוד בוידאו הזה, להבין מה זה בעצם אומר לחיות ללא מאמץ.... קרא עוד

כל מה שנראה כמו בעיה הוא בעצם פיתרון

כל מה שנראה כבעיה בנו הוא בעצם פיתרון גאוני כלשהו של המערכת שלנו. למה אני מתכוון? בוידאו הזה אני מסביר לעומק וגם נותן דוגמא ספציפית אמיתית... קרא עוד

הקשר בין הגשמת חלומות ליכולת להנות מהכאן והעכשיו ועוד – ראיון עם עמיחי

על הגשמת חלומות, ומה באמת מאפשר את זה, ואיך יודעים מהם באמת החלומות שלי, ועל לחיות באותנטיות, ועל למה כל כך חשוב להיות ממש ממש אנוכיים... קרא עוד

צפה בסרטונים נוספים