לפני בערך 15 שנים, כשהייתי בהודו, מישהי שפגשתי נתנה לי ספר טנטרה מרתק שכתבה אישה מעניינת ביותר, והרעיון של הספר היה שדרך המפגש האינטימי אפשר להגיע לשיחרור מלא של התודעה, הארה, או איך שתקראו לזה.
בספר היא נתנה מספר מפתחות חשובים ואחד מהם היה להפסיק לזוז קדימה-אחורה ולהפסיק ליצור חיכוך פיזי בזמן מעשה האהבה. פשוט לעשות ״פלאג-אין״, להתחבר ולהשאר שם מחוברים פיזית בלי לזוז בכלל.
ואז לא רק להשאר בלי לזוז, אלא גם להביא את מלוא תשומת הלב והנוכחות לאיברי המין שמחוברים, להיות נוכחים שם במלאות, בסבלנות מלאה בתוך ה״אין תחושה״ הזה, וזהו.
היא הסבירה שמכל מיני סיבות איבדנו את הרגישות שלנו באיברי המין, הפכנו כהי חושים שם, ולכן התחלנו ליצור עוד ועוד חיכוך, פשוט על מנת שנרגיש בכלל משהו. ואז, בגלל כל החיכוך הזה איבדנו באופן פרדוקסלי עוד ועוד מהרגישות.
והיא הסבירה שכדי להחזיר את הרגישות שלנו, יש צורך להשאר שם ודווקא להקטין את האינטנסיביות התחושתית. ואז, כך היא הסבירה, עם הזמן הכהות מתחילה להנמס ולאט לאט חוזרת הרגישות והתחושה לאזור.
בהתחלה היא אומרת שלא מרגישים כלום ואולי יעלה תיסכול, אבל חשוב להמשיך עם זה, בסבלנות, לאורך הרבה זמן, אפילו חודשים רבים.
ובסופו של דבר היא אומרת שמתחילים להרגיש דברים שמעולם לא הרגשנו קודם כאשר היינו ״מכורים לחיכוך״, זרמים עדינים, תחושות מופלאות שממלאות אותנו פי מיליון מאשר החיכוך האינטנסיבי ההוא מפעם.
אני זוכר כמה זה הרגיש לי הגיוני כל כך מה שהיא כתבה שם, משהו בי ידע שזאת האמת, שדווקא בהכי פשוט וההכי רגיל וההכי לא דרמטי ולא אינטנסיבי, דווקא שם מתגלה האוצר השקט האמיתי.
האם באמת חייבים ״לפגוש את כל הכאב שלנו״ כדי לרפא טראומה?
עברו השנים, עברתי המון תהליכים נפשיים ורגשיים, למדתי המון תורות וגישות טיפול וריפוי, ובאיזשהו אופן כולן פחות או יותר דיברו על כך שצריך ושחייבים לפגוש את הכאבים והפחדים שלנו ולהסכים להרגיש אותם ולצאת מהדחקה כדי לאפשר ריפוי. וגם אני ממש האמנתי בזה בעצמי בזמנים מסויימים ואפילו כתבתי כך בעצמי.
למדתי אפילו תורות פסיכותרפיה סומאטיות שלימדו איך להעצים את האינטנסיביות הריגשית דרך עבודה עם הגוף, איך לבטא אותה בעוצמה וכך לשחרר אותה, ואפילו בעצמי הנחתי שנים קבוצות תראפיה כאלה בעבר.
ובאמת, כל הדרך הזאת שמבוססת על להתמקד בכאב שנמצא שם ולהרגיש אותו הרגישה מגניבה, באמת היה המון אקשן שם, המון רגשות, המון אינטנסיביות, המון בכי ורעידות, המון דרמה, וזה היה באמת מרגש ממש.
אבל מתישהו התחלתי לשים לב למשהו מוזר, שמתי לב שזה כאילו עושה ממש טוב תוך כדי וקצת אחרי, אבל הרבה פעמים (לא תמיד) אנשים שאני עובד איתם כך ממשיכים לחזור ולהתמקד שוב ושוב בכאב, בבעיות ובקשיים, וממשיכים לייצר ולהעצים אותם כל פעם מחדש מבלי להצליח להשיג יציבות ריגשית אמיתית.
התחלתי לשים לב שלא נוצר פה באמת שינוי יציב ושזה דומה יותר לדפוס של התמכרות, דפוס שבו לרגע מרגישים טוב בגלל הסם אבל אז שוב חוזרים להרגיש לא טוב כשהוא מתפוגג ולמעשה מעמיקים את הבור.
כמובן שבמקרים מסויימים זה כן מאוד עזר והועיל, גם לי וגם לאחרים, אבל רק במצבים מסויימים (שאחר כך למדתי מהם המצבים האלה ולמדתי איפה ומתי ועם מי זה נכון ואיפה לא).
מהי בעצם ההתמכרות לאינטנסיביות ריגשית ומדוע היא נוצרה?
וכשהתחלתי בשלב מסויים בדרך ללמוד ולעבור הכשרת עומק למטפלים והתמחות בגישת ״אורגניק אינטליג׳נס״ (אחת הגישות המתקדמות ביותר בעולם כיום לטיפול בפוסט טראומה וגם הרבה מעבר לזה) אז כל האינטואיציה שלי וכל חלקי הפאזל התחילו פתאום ליפול למקום.
דרך ההבנה המעמיקה של מערכת העצבים והביולוגיה-פיזיולוגיה שלנו, דרך ההבנה המעמיקה של איך נוצרת טראומה ופוסט טראומה, מה גורם למנגנונים האלה לשחזר ולתחזק את עצמם במעגל סגור ואיך באמת אפשר להביא לריפוי ושינוי אמיתי ויציב, התחלתי לראות תמונה ברורה יותר של הדרך.
מה שהבנתי הוא שבדיוק כמו באותו עיקרון מספר הטנטרה שכתבתי לגביו, כך גם זה עובד בדיוק אותו הדבר לא רק עם אברי המין אלא עם הגוף כולו, ובכלל עם המערכת שלנו כולה.
התחלתי לראות כיצד המערכת שלנו, בגלל מצבי טראומה שחווינו, נכנסת למצב של התמכרות מעגלית למצבי עוררות מוגברים (המערכת הסימפתטית) ולאינטנסיביות ריגשית-תחושתית, שזה בעצם פוסט טראומה.
וגם, כיצד המצב הזה (פוסט טראומה) מתחזק ומקיים את עצמו בצורה יציבה לאורך שנים, בלופ שמזין את עצמו, דרך ההתמקדות המתמדת שלנו בכאב, בקושי, בבעיות שלנו, בפחדים שלנו, במה לא בסדר וכו׳.
זה קורה כמובן מתוך ניסיון לפתור את הבעיות והקשיים כמובן… אבל זה לווא דווקא בהכרח עובד או מביא אותנו למצב של יציבות רגשית אמיתית.
הסיגנלים האלה של המתח-חרדה-מועקה בתוכנו, כאשר אנחנו מתמקדים בהם בצורה קומפולסיבית, מדליקים את בלוטת האמיגדלה במוח שמשמשת כמעין גלאי עשן של המוח ומתריעה על סכנה – ואז גורמת לגזע המוח להגביר את העוררות של הגוף (להכנס למתח) כדי להיות מוכנה לסכנה. שזה אחלה.
רק העניין הוא שבמצב של פוסט טראומה, אין באמת סכנה כאן ועכשיו ובכל זאת המערכת ממשיכה לשלוח סיגנלים כאילו כן יש (תחושות מתח, לחץ, פחד, זעם, רצון לברוח, קיפאון, חוסר אונים, מועקה וכו׳), לחפש אחרי בעיות וסכנות ולהתמקד בהן ואף ליצור אותן באופן לא מודע. וזה, זה מה שנקרא – ההתמכרות לאינטנסיביות.
ואת ההתמכרות הזאת, בדיוק אותה, מעודדים לצערי בהמון גישות ושיטות ריפוי המתמקדות בבעיות ופתולוגיות (מתוך חוסר הבנה ומתוך תמימות כמובן ולא מתוך רצון להזיק) כאשר האג׳נדה היא:
״ריפוי = להסכים להרגיש הכל וכמה שיותר״, ללא התחשבות במצב המערכת של האדם והיכולת שלה לעבד, להכיל או לעכל את מה שפוגשים וגם ללא הבנה אמיתית של מהם בכלל מצבי המערכת השונים האלה.
במילים פשוטות אפשר לסכם זאת כך:
המיקוד ב״בעיה״ – הוא הבעיה.
לצאת מן ההתמכרות לאינטנסיביות ולחזור להרגיש טוב כמצב טבעי ויציב
ההתמכרות הזאת לאינטנסיביות ודרמה ריגשית (לעוררות מוגברת) דומה בדיוק לרצון ליצור עוד ועוד חיכוך במעשה האהבה. שיעמום הוא למעשה סימפטום שאומר = יש כאן התמכרות. כי שיעמום הוא בעצם *קריז*, ממש כמו בהתמכרות לסמים.
אבל כשמתחילים לאט לאט ללמד את עצמנו לא ללכת לעוצמות הגבוהות (מידי עבורנו) האלה של הרגש והחוויה, ומתחילים להתמקד יותר ויותר בדברים הפשוטים והרגילים שנעימים לנו, כמו למשל ציוץ הציפורים, תנועת העלים ברוח, תחושת הרוח מהמזגן על הגוף וכו׳, אז –
לאט לאט מתחילים לגלות שאנחנו יכולים להרגיש טוב ונעים – וזה החלק החשוב ביותר – גם בלי שנצטרך קודם כל להרגיש כאב, פחד, זעם ושלל עוצמות רגשיות לא נעימות אחרות בשביל זה.
זאת אומרת, ההתניה וההתמכרות הזאת שאומרת ״בשביל להרגיש נעים אני צריך קודם כל להרגיש את מה שלא נעים״ – היא מתחילה להתפוגג מן המערכת שלנו ובמקומה מתחילה להילמד האפשרות החדשה הפשוטה הזאת:
שאפשר פשוט להרגיש טוב ולהנות כבר כאן ועכשיו, מהרגע הרגיל לגמרי הזה, מהפשטות, מה״סתם״ הבלתי מיוחד בעליל הזה, בלי שום צורך באינטנסיביות ריגשית (שהיא המקבילה של חיכוך פיזי במעשה האהבה) על מנת להנות.
וכן, בוודאי שאם אנחנו מוצפים ריגשית בכאב ופחד וכו׳ אז חשוב לתת לעצמנו אמפתיה והכלה ומקום להרגיש את מה שקורה בנו, כמובן. זה חלק חשוב מהדרך ומאוד נכון למערכת במצבים ושלבים מסויימים, ובכלל זה חשוב מאוד כאווירת רקע כללית במפגש עם עצמנו.
רק שחשוב גם להוסיף את ההבנה של איך, וכמה, ומתי ומתוך איזה מצב מערכתי זה הכי נכון לנו על מנת לעזור למערכת שלנו לחזור למצב שבו היא מסוגלת לשרות ברוגע, בשלווה, בשימחה ובהנאה, ללא תלות ובאופן מתמשך. זאת אומרת לא רק בתור איזה חוויה חולפת – אלא בתור המצב הרגיל, הטבעי והיציב שלה.
תגובה אחת בנושא ריפוי טראומה – מדוע המיקוד בבעיה הוא הבעיה ואיך לחזור להרגיש טוב באופן יציב?