כיווץ כרוני בנרתיק, רווקות כרונית, ספקות בזוגיות, דיכאון, חרדות, תקיעות בהגשמה ובמימוש עצמי בחיים, עצירות כרונית, בעיות נשימה. מה משותף לכל אלה?
כשאנחנו לא דואגים לגבולות שלנו במודע, כאשר איננו מבטאים בצורה כנה וברורה את ה״כן״ וה״לא״ האותנטיים שלנו, עושים דברים שאנחנו לא באמת רוצים לעשות, או לא עושים דברים שאנחנו כן רוצים לעשות, אז מערכת הגוף-נפש דואגת לגבולות שלנו במקומנו, באופן תת-מודע.
ומצב כזה (שבו הגבולות נפרצים או יוצאים מאיזון) נחווה עבור המערכת שלנו כמצב חירום, מצב הישרדות. ומה היא עושה כשהיא במצב כזה? היא סוגרת ונועלת לחלוטין את כל הגבולות (מה שעשוי להיראות למשל כמו אחד הסימפטומים שציינתי בהתחלה).
ולמה? מאהבה, כדי להגן עלינו, על מנת שנשרוד וכדי להחזיר אותנו לאיזון.
אז הנה למשל, פה מתחת בהמשך, כמה דוגמאות נפוצות
אך לפני הדוגמאות חשוב לי להדגיש שלושה דברים מאוד חשובים:
- ייתכנו גם סיבות רבות אחרות ומורכבות שהן המקור לסימפטומים במקרים שעליהם אדבר פה
- כמובן שיש עוד המון דוגמאות ומקרים וסימפטומים נוספים אחרים שלא הזכרתי פה, אך לצורך העניין אדבר במאמר הזה על מספר דוגמאות ספציפיות.
- חשוב כל כך לזכור להשאר בחמלה לעצמנו ולאחרים. אני לא נכנס במאמר הזה להסברים לסיבות הרבות שבגללן אנחנו לא יכולים או לא מצליחים לומר את ה״כן והלא״ האותנטיים שלנו ולשמור על הגבולות שלנו באופן מודע וישיר, אבל חשוב לי רק לומר שזה ממש לא סתם אלא שיש לזה סיבות מאוד מוצדקות, ויש מאחורי הדפוסים האלה הגיון עמוק וגם חוכמה ואהבה מאוד גדולים, תמיד.
יחסי מין – וואגיניסימוס
למשל, כאשר מסיבה זאת או אחרת אישה לא אומרת בקשרים ומצבים אינטימיים את ה״לא״ שלה בצורה מודעת (ועשויות להיות לכך סיבות רבות ומובנות מאוד), מערכת הגוף-נפש תגיד את ה״לא״ הזה במקומה – באופן *תת-מודע*. מתוך אהבה.
זה עשוי להיראות לפעמים, למשל, כמו ווגיניסמוס (זהו מצב של כיווץ וכאב כרוני בנרתיק שלא מאפשר שום חדירה). וכמובן שזה יכול גם להופיע לפעמים בצורה של פטריה בנרתיק ועוד מצבים נוספים שכולם חוסמים אפשרות של חדירה.
״רווקות כרונית״
יצא לי ללוות במשך השנים המון אנשים שנורא רוצים להכנס לזוגיות במשך שנים אבל ״משום מה״ זה לא קורה. מה ששמתי לב הוא שתמיד יש שם מערכת אמונות שאומרת משהו כגון ״אם אכנס לזוגיות אז אצטרך לוותר על הצרכים והרצונות שלי, להקריב מעצמי, לעשות דברים שאני לא רוצה ולוותר על הגבולות שלי בשביל הביחד״.
במקרה כזה, בשל האמונות האלה, המערכת חווה את האפשרות של זוגיות כמצב חירום\הישרדות שבו הגבולות עשויים להיפרץ, ולכן עושה את מה שהיא צריכה לעשות וסוגרת לחלוטין ובאופן תת מודע את הגבולות שלנו ולכן חוסמת (בהמון צורות גאוניות ויצירתיות) את האפשרות לזוגיות. מתוך אהבה גדולה אלינו כמובן.
ספקות בזוגיות
המקרה הזה דומה מאוד למקרה של ״רווקות כרונית״, רק שכאן המערכת לא סוגרת את האפשרות לזוגיות אלא סוגרת את האפשרות לקירבה *בתוך* הזוגיות.
וכך אנחנו נמצאים לכאורה בתוך זוגיות אבל למעשה, ברמת הלב, אנחנו נשארים נפרדים ולפעמים זה מוביל גם לפרידה פיזית. למה זה קורה?
יכולות להיות לזה סיבות שונות ומורכבות (בקרוב אצור קורס שלם בנושא הספקות בזוגיות), אבל לצורך הפוסט הזה אפשר לומר שלפעמים זה יכול לקרות כאשר אנחנו לא דואגים לצרכים שלנו, לא מבטאים את ה״כן״ וה״לא״ האותנטיים שלנו, לא דואגים או קשובים לגבולות שלנו. או במילים אחרות: כאשר אנחנו מאבדים את עצמנו (את האוטונומיה שלנו) בתוך היחסים.
עבור המערכת שלנו זה נחווה כממצב חירום\הישרדות ולכן היא סוגרת לגמרי את הגבולות הרגשיים (ולפעמים גם הפיזיים) עם בני הזוג ודואגת להפריד אותנו ברמת הלב (או גם הגוף), על מנת לשמור על האוטונומיה שלנו. זאת אומרת, על מנת לשמור שהקיום העצמאי שלנו ישמר ושלא נאבד את עצמנו בתוך האחר.
תקיעות בהגשמה ובמימוש עצמי בחיים
שוב, כמו במצב של ספקות בזוגיות, גם פה, לפעמים, עשויה למשל להיות מערכת אמונות שאומרת משהו כמו ״אם אגשים את עצמי אז אצטרך לוותר על רצונות וצרכים שיש לי כרגע בחיים, אצטרך אולי לעבוד יותר מידי שעות, להיות שם בשביל יותר מידי אנשים, ואצטרך לוותר על עצמי או להקריב את עצמי״.
וגם פה, כמו במקרים האחרים, המערכת שלנו תחסום באופן תת מודע את השערים, את הגבולות, או במילים אחרות – את האפשרות להגשמה.
עצירות כרונית במעיים
הרבה פעמים גם זה עשוי להיות קשור לאי היכולת לשמור על הגבולות (האוטונומיה) שלנו בחיים. שהריי מדובר באחד הפתחים בגוף שלנו והמערכת בוחרת באופן תת מודע לחסום אותו.
עבור ילדים קטנים, בשלבים ההתפתחותיים שבהם הם מתחילים לפתח את האינדבידואליות שלהם, לפעמים יש מלחמות שליטה (הרצון של מי ינצח) מול ההורים.
כאשר מסוכן מידי עבור הילדים במצב כזה לבטא את הרצון שלהם (סכנת נטישה פיזית או רגשית, אלימות רגשית או פיזית וכו׳) אז הם יוותרו כלפי חוץ על הרצון כדי לא לאבד את ההורים, אבל בו זמנית יחסמו באופן תת מודע את את השער התחתון שלהם (עצירות), על מנת לתת למערכת הגוף-נפש תחושת ביטחון;
שעדיין יש משהו שבו הם כן שולטים, זאת אומרת שהקיום העצמאי שלהם עדיין קיים. וזה עשוי כמובן להשאר או לצוף מחדש שוב בהמשך החיים הבוגרים.
בעיות נשימה
גם במקרה הזה מדובר באחד הפתחים הראשיים בגוף שלנו. וכל פתח הוא הריי שער. וכל שער הוא למעשה *גבול* בין הבפנים לבחוץ, הוא מה שמייצר הפרדה מהבחוץ או מאפשר התמזגות עם הבחוץ.
על פי שיטת ״בוטייקו״ (למי שיש קשיי נשימה אני ממליץ מאוד להכיר), מחקרים מדעיים גילו שמה שמשותף לכל האנשים שסובלים ממגוון הצורת של קשיי נשימה הוא…. שהם כולם מכניסים *יותר* מידי אוויר פנימה. לא פחות מידי אלא דווקא – יותר מידי! מעניין נכון??!
תחשבו על זה רגע, קושי נשימה הוא בעצם מצב שבו הגוף גורם לכך שיהיה קשה להכניס אוויר לריאות. זהו בעצם ניסיון תת מודע של הגוף להקטין את כמות האוויר שנכנסת.
על פי השיטה הזאת, הדרך לתקן את המצב הזה ולרפא את בעיות הנשימה היא לתרגל טכניקות ותרגילים שונים העוזרים *להקטין* את כמות האוויר שהגוף מכניס לריאות במשך היום והלילה.
לסיכום:
כאשר מסיבה זאת או אחרת אנחנו לא יכולים לדאוג לגבולות שלנו, או לא יודעים איך, אז המערכת שלנו תדאג לזה עבורנו באופן תת מודע – עד שנלמד לעשות זאת במודע – וכך תיצור ״בעיות״ רבות שהן בעצם בכלל פיתרונות של המערכת למצב של איום.
הדרך ״לרפא״ או ״לתקן״ את ה״בעיות״ האלה היא להתחיל… להקשיב. להקשיב לעצמנו ממש לעומק. להקשיב ללב. להקשיב לסימפטום ולשמוע את המקור שלו, לשמוע את הצורך החשוב כ״כ שעליו הוא בא לענות, לשמוע ולראות את היופי והחוכמה והגאונות והאהבה שיש בדפוס הזה.
וֹמשם, להתחיל לגלות ולמצוא וליצור את הדרך החדשה שלנו לענות על הצרכים העמוקים האלה שלנו, רק שהפעם – באופן מודע.
כשאנחנו לומדים לענות על הצרכים שלנו באופן ישיר ומודע אז המערכת שלנו מפסיקה להרגיש שהיא תחת איום או מצב הישרדות, ואז אינה צריכה עוד לדאוג לנו באופן עקיף ותת-מודע כפי שעשתה עד עכשיו.
ומה שקורה אז הוא שהסימפטומים מתחילים פשוט להעלם מעצמם, ללא מאבק, ללא מלחמה בעצמנו וללא מאמץ. פשוט כי הקשבנו לעצמנו, פשוט כי דאגנו לעצמנו.
