קינאה זה דבר נפלא.
זאת אומרת, כשמנסים לברוח ממנה ולהתנגד לה היא דבר נורא וכואב, אבל כמשסכימים באמת להתמסר אליה ולהרגיש אותה עד הסוף היא כמו אומרת – את זה אני רוצה! היא מחברת אותנו אל הרצון העמוק שלנו.
אם אנחנו מסכימים להתמסר לה אנחנו בעצם מסכימים לרצות את מה שאנחנו רוצים, בלי להתבייש בזה, ויש משהו כל כך מרפא בהסכמה להתחבר לרצון העמוק שלנו. זה בעצם להסכים שאנחנו ראויים לזה.
כך שבצד האחד של הקינאה אנחנו מרגישים לא ראויים וכואבים את זה שאין לנו את מה שחושק בו ליבנו, אבל כשעוברים דרכה מגיעים אל הצד השני שלה שבו אנחנו מרגישים ראויים לחלוטין.
זאת המתנה וזאת ההזמנה של הקינאה:
לעבור דרכה לחלוטין, להסכים לחלוטין לפגוש ולהרגיש אותה ולאפשר לה להעביר אותנו טרנספורמציה – אל המקום שבו אנחנו מאפשרים לרצון העמוק של ליבנו להתגשם גם בחיינו.
כשאנחנו נפתחים אל הקינאה ומסכימים להרגיש אותה עד השורש שלה, אנחנו נפתחים אל התחושה של הדבר אשר אותו ליבנו רוצה ומכניסים אותו לתוכנו, וכך אנחנו מאפשרים לו לגדול בתוכנו ומתוכנו כמו זרע של עץ, עד שהוא מתגשם גם בחיינו.
קינאה בצד המואר שלה היא רצון אותנטי, נדיבות עצמית ואהבה עצמית, המתבטאים בתחושת "אני ראויי”.
מאז שהבנתי את זה (בגוף) אני ממש נהנה לקנא, אבל כמובן אך ורק כשאני מקנא ללא תנאי, זאת אומרת רק כשאני באמת מקנא עד הסוף, עד השורש.. עד מעמקי הלב.
כי לקנא ממעמקיי הלב, זה לרצות ולבקש ממעמקיי הלב.
קינאה, במקום העמוק ובצורה הטהורה שלה, היא בעצם – תפילה של הלב.
