צרכים הם לא מחסור במשהו אלא מלאות במשהו.
הם לא משהו שאם רק נקבל אותו ממישהו שם בחוץ אז נתמלא.

הם משהו שאם נעמיק אל תוך המקום הזה בתוכנו שמתוכו הם נובעים, שאם נלך עמוק יותר מהחיפוש שלנו בחוץ חזרה ממש אל תוך הלב של הכמיהה עצמה, נעבור כמו דרך דלת סודית אל תוך מימד סודי בתוכנו ובמימד הזה נגלה שדה של יופי, של שפע ומלאות פנימית, שדה שבו דבר לא חסר, השדה של העצמי האמיתי, של הנשמה.

ושם נגלה שכל מה שאי פעם חיפשנו היה תמיד רק לחזור לשדה היופי הזה, לנשמה שלנו, זאת שהתנתקנו והתרחקנו ממנה לפני שנים רבות כדי להגן עליה (עלינו) מכאב ומפגיעה ומטראומה, ושמאז אנחנו כמו גולים מעצמנו, תוהים ובוהים, מחפשים משהו שם בחוץ בעולם מבלי לדעת שבעצם אותה אנחנו מחפשים, את עצמנו, ומקווים שמישהו שם בחוץ אולי יוכל למלא אותנו..

אבל רק הנשמה שלנו עצמנו תמלא אותנו מבפנים באמת, אותה אנחנו מחפשים, ובעצם, מעולם לא איבדנו אותה, רק התרחקנו, אבל היא עדיין כאן, ממש כאן, הכי בתוכנו שרק אפשר, מוגנת ושמורה מכל משמר, עמוק בתוך הכספת הפנימית שלנו, מחכה שנפתח את הדלת פנימה ונחזור אליה. אלינו.

שנחזור אל עצמנו, אל השיכבה הפנימית ביותר שלנו, איפה שהתמימות והפגיעות שלנו, איפה שהיופי האינסופי שלנו, אל המעין הנובע מתוכנו, שנחזור שוב לגלות אותו, לשתות ממנו, להתמלא ולהרוות את צמאוננו.

אז מה הדרך חזרה אלינו, אל המעין שבתוכנו? איך נכנסים בדלת הסודית הזאת?

כדי להכנס אל המעין הסודי צריך לחזור ולהכנס ממש אל תוך הכמיהה, הדלת הסודית נמצאת בדיוק במקום הזה בתוכנו שמרגיש (בטעות) כאילו שהוא הכי ריק וחסר, בדיוק שם נכנסים ואז כמו עוברים עולם, או מימד בתוכנו, ממחסור למלאות, יוצאים בצד השני, בתוך השדה המלא, כמו קסם.

ואז משם, ורק משם, כשאנחנו מבקשים משהו ממישהו אחר זאת כבר לא דרישה יותר, אלא באמת בקשה. כי ההבדל בין דרישה לבקשה הוא שבדרישה אנחנו לא מוכנים לשמוע ״לא״, ובבקשה זה גם ממש בסדר אם יגידו ״לא״, משום שאנחנו עצמנו אומרים לעצמנו ״כן״, מבפנים, ללא תלות ב״כן״ וב״לא״ שבאים, או לא באים, מבחוץ.

ודווקא אז, וזה הקסם השני, דווקא אז כשאנחנו מפסיקים לדרוש מאחרים ומתחילים באמת לבקש, דווקא אז כשאנחנו באמת יכולים לכבד את היכולת ואת הבחירה החופשית של אחרים לתת לנו או לא לתת –

דווקא אז פתאום הם מתחילים הרבה יותר לרצות, באמת ובתמים מבפנים, להגיד לנו ״כן״, מבחוץ.

אז איך עוברים אל המציאות הפנימית האחרת הזאת? איך עוברים בדלת הסודית הזאת? איך עוברים ממצב שבו צרכים מרגישים כמו מחסור למצב שבו הם נחווים בתור מלאות?

יש לי תרגיל קטן עם 4 שלבים שיכול לעזור לחוות את זה, הנה הוא:

1. למצוא צורך שלנו שמרגיש חסר, זאת אומרת תחושת חוסר כלשהי שאנחנו חווים בחיים שלנו. זה יכול להיות שיפוט כלשהו, פחד ממשהו, דרישה או האשמה כלפי מישהו, או פשוט תחושה של חיפוש אחרי משהו שימלא אותנו שם בחוץ.
2. לשאול ״איך זה ירגיש אם הצורך הזה יתמלא באמת?״ ולתת לעצמנו לדמיין מצב או סטואציה שבהם הצורך הזה באמת מקבל מענה מלא, פשוט לדמיין את המצב הזה ואז לשים לב – איך זה מרגיש? בגוף? ברגש? איך הנשימה? לאיזה תחושות אנרגטיות עדינות (ואולי חסרות שם) שמים לב?
3. לשחרר את הדמיון ולהשאר רק עם התחושות האנרגטיות הנעימות בגוף (של המלאות, ההקלה וכו׳).
4. להנות מזה. ואז להנות מזה עוד. ועוד. כמו לשתות, להתענג, להרחיב ולהתמסר לתוך זה עוד.

חשוב לשים לב ולהכיר בעובדה שזה מרגיש מלא מבפנים, ממש כאן ועכשיו, גם בלי ששום דבר השתנה במציאות החיצונית, גם מבלי שהצורך קיבל מענה מבחוץ, כי הדבר שאנחנו באמת מחפשים הוא לא שמישהו יעריך או יאהב אותנו, או שיתנו לנו מקום, או שיראו אותנו, או שיהיו איתנו ביחד וכו׳, אלא אנחנו מחפשים את: מה שנרגיש, מה שזה יעשה לנו מבפנים ברגע שזה יקרה. מה שזה עושה לנו – זה הדבר.

ואל הדבר הזה אנחנו יכולים להתחבר גם ללא תלות בנסיבות חיצוניות כלשהן. זאת תנועה פנימית עדינה שאפשר ללמוד לעשות בתוכנו באופן רצוני על פי בחירה. התנועה הזאת היא משהו שאני חווה כמו סוג של ״פתיחה״ כלפי עצמנו, כמו התרככות מבפנים, כאילו איזה שער פנימי נפתח ופתאום יש חיבור וגישה אל הליבה שלנו, אל השיכבה הכי פנימית, אל התמימות והפגיעות והיופי העצום שבנו, אל החיים שבתוכנו שחוזרים שוב לזרום בחופשיות.

התרגיל הזה בעצם עוזר להעביר את הפוקוס שלנו מהתחושה של החוסר אל התחושה של המלאות, סביב כל צורך שעולה בנו.

מוזמנים לנסות את התרגיל הזה ומקווה שהוא יביא לכם תועלת וגילויים מעניינים ונעימים. אשמח כמובן לשמוע מכם פה מתחת בתגובות שיתופים לגבי החוויה שלכם.

ודבר אחרון

אני רוצה לתת קרדיט לרוברט גונזלס, אחד המורים הוותיקים בעולם לגישת NVC (תקשורת מקרבת) וגם אחד המורים שלי, על השראה העצומה שקיבלתי מלימוד שלו לכתיבת הפוסט הזה.