לפעמים אני יושב עם אנשים בפגישות, הם משתפים אותי בקשיים גדולים, כאב, תסכול, פחדים וכו׳, ואני מסתכל עליהם ומתמלא אהבה.. אינסוף אהבה אליהם.. ואינסוף תודה, על שהם משתפים וחושפים בפניי את קודש הקודשים, את ליבם.
אני מרגיש יראת כבוד כלפיהם וכלפי האותנטיות של הלב שלהם שמראה את עצמה בפניי, וברגעים האלה אני מרגיש שאין לי שום רצון ״לעשות עם זה משהו״, שום רצון ״לפתור״, אפילו שלפעמים הם מתעקשים ודורשים.
ברגעים האלה הניסיון ״לפתור את זה״ מרגיש לי כמו מאמץ, כמו כיווץ.. ואני חושב שזה הכיווץ שקיים גם בתוכם, אותו ניסיון ״לפתור״ ״ולתקן״ את עצמם כאילו שהלב שלהם, והרגשות שלהם, הם איזה ״בעיה״ או ״תקלה״.
זה אותו המקום גם בהם שלא יכול לקבל את עצמו כפי שהוא, שלא יודע כמה הוא נפלא, שלא רואה כמה שהוא מתנה בדיוק כפי שהינו, בגלל שאולי לא היה לו אף פעם מישהו שיביט בו כך, מבלי להיות צריך ״לתקן״ בו דבר..
מישהו שפשוט יראה אותו, יראה באמת, יראה ללא שום רעיונות של ״נכון ולא נכון״ או של ״בסדר ולא בסדר״, אלא פשוט יראה וזהו, יראה ויאהב את מה שהוא רואה, מישהו שפשוט יאהב.
ואני חושב, ומרגיש, שדווקא הבחירה שלי לא לעשות עם זה כלום, פשוט לראות הכל מבלי להיות צריך לפתור דבר, היא מה שמרפא ופותר ועוזר יותר מכל, כי היא בעצם אהבה. היא הראייה שאוהבת אותם באמת, ממש כמו שהם.
ואיכשהו, דווקא אותה אהבה שלא מנסה ולא רוצה לשנות, דווקא היא מה שמביא לשינוי הכי הכי גדול, כל כך הרבה פעמים.
לפעמים אנשים מגיעים אליי כי הם לא יודעים איך להיות עם עצמם, איך להיות עצמם, איך פשוט להיות מבלי להילחם ולהיאבק בעצמם, במה שבתוכם, במה שהם מרגישים.
וגם אם הם מבקשים ממני במילים ״עזור לי! פתור לי!״, אני יודע שהרבה פעמים הם מבקשים ממני משהו עמוק הרבה יותר והוא – ״תהיה איתי! פשוט היה איתי״.
אני יודע שהם מבקשים למצוא דרך חדשה להיות עם עצמם, דרך חסרת מאמץ, דרך אוהבת, דרך שיש בה מנוחה.
הם מבקשים מישהו שיראה להם שזה בסדר להיות כמו שהם, מישהו שיראה שכל מה שהם וכל מה שהם מרגישים הוא מתנה ממש מעצם קיומו.
ובאותם רגעים שבהם זה קל עבורי לתת את זה אני שמח, שמח שקל לי לאהוב אותם, להנות מחברתם, מליבם, מקירבתם, מכל דבר שהם חושפים ומראים על עצמם, שמח שקל לי לראות בהם מתנה, לראות אותנטיות חיה שנוגעת בליבי.
ואני חושב שהסיבה היחידה שבזכותה אני יכול להנות ולהתמלא כל כך מלהיות איתם במקומות האלה היא משום שוויתרתי על הצורך ״לפתור״ או ״לתקן״ אותם.
כי הניסיון ״לפתור״ ו״לתקן״ ו״לשנות״ מפריע כל כך לראות בצלילות ובהירות את מה שמולי, את מי שמולי, את הלב הזה, הנפלא הזה, הקדוש הזה, את היופי הבלתי מובן הזה, החסד הזה, את החיים שמתגלים ומראים לי את עצמם עכשיו.
ולפעמים אני אפילו לא שומע יותר את מה שנאמר, אני לא שומע יותר מילים, אני רק רואה את מי שמולי, רואה באמת, והלב נפתח שם ומתמלא אהבה עצומה, אהבה שרק רוצה לצאת אליו, ואל כל העולם הזה כולו, אל כולם והכל.
ואני מרגיש שם לפעמים כל כך מטופש, כל כך מובך, מפחד להשמע נדוש, מפחד לחשוף את הפגיעות, מפחד לחשוף את ליבי, מפחד שהלב הרגיש שלי לא יתקבל בהבנה וכמתנה, מפחד מציניות ודחייה..
אבל בוחר בכל זאת לחשוף בכנות, בפגיעות, בוחר לבטא מנהיגות ולומר, את מה שהלב שלי שר, ורוצה ומבקש לבטא במילים ברגע הזה:
אני אוהב אותך. אני פשוט אוהב אותך. בדיוק כמו שאתה.
