הפגיעות שלנו היא האוצר הכי גדול שלנו. המקום הרך והעדין הזה אי שם בפנים, מתחת לכל הקליפות, הוא האוצר שלנו, הוא האוצר שאנחנו, הוא המקום בו כל האהבה שאי פעם חיפשנו, או חשבנו שאיבדנו, נמצאת.
כמה מפחיד לתת לה לצאת החוצה ולהיראות?! פחד מוות… פשוטו כמשמעו.
אבל אף אחד לא חייב לחשוף את עצמו, זה לא הופך אותנו "ליותר" אם אנחנו עוברים דרך הפחד, זה לא הופך אותנו ליותר ראויים או שווים או בעלי ערך, ממש לא, אף אחד לא חייב להוכיח שום דבר לאף אחד, ולפעמים הפחד הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו, לפעמים הוא הדבר הנכון.
מותר לפחד, מותר לתת לפחד האהוב הזה שלנו להגן עלינו.. כי הוא כאן בשבילנו, מתוך אהבה גדולה, מתוך רצון להגן עלינו.
הפחד הזה הוא אנחנו, הוא לא באמת משהו אחר מאשר אנחנו עצמנו, והפחד הזה מלא באהבה, כי בליבו שוכנת אותה פגיעות מוחלטת, הליבה החיה שאנחנו ביסודנו. ואותה ליבה רכה עד אין-קץ, היא מה שבתוך הפחד, היא הפחד עצמו, ממנה הוא עשוי.
אף אחד לא חייב לחשוף את הליבה שלו אם הוא לא רוצה, ממש לא. לחשוף אותה או להגן עליה – שתי האפשרויות שוות לחלוטין. בשתיהן אנחנו שווים וראויים לאהבה וערך בדיוק באותה המידה, אף אחת מהן לא עושה אותנו יותר או פחות.
ככה שאין שום צורך כזה, ואין שום הכרח "לעבור דרך הפחד״, להיות "אותנטיים" או להוכיח שום דבר לעצמנו או לאחרים, ממש לא חייבים. להיות אותנטיים באמת, אם כבר, זה להיות אוהבים ורכים עם עצמנו, אוהבים ורכים אפילו כלפיי הקשיות שקיימת בתוכנו.
פחד האמנתי שאני חייב לעבור דרך הפחד, האמנתי שזה נחשב יותר או שווה יותר ככה, האמנתי שזה יזכה אותי ביותר ״נקודות״, הייתי בטוח, בלי לשים לב לכך, שאני אמור להוכיח משהו, אם לא לאחרים אז לעצמי. אבל בתמימותי המתוקה פיספסתי את האמת העמוקה והפשוטה של האהבה חסרת התנאים.
מה שפיספסתי אז היה את העובדה הפשוטה שבאהבה ללא תנאים – אין תנאים.
זאת אומרת, האמנתי שאין לי תנאים… חוץ מהקטע הקטן הזה של “חייבים להיות אמיתיים וכנים עם עצמנו, ולעבור דרך הפחד״.
לא שמתי לב שגם זה בעצם עוד תנאי לאהבה ששמתי על עצמי, לא שמתי לב שכך חסמתי שוב את פתח הכניסה לאהבה שכל כך רציתי. בתמימותי חשבתי שאם פוחדים זה פחות שווה מאשר אם אמיצים, ושאם נפתחים זה שווה יותר מאשר אם מגוננים על עצמנו.
אבל אהבה חסרת תנאים היא בית שדלתו פתוחה תמיד, בכל צורה, בכל מצב, בכל גוון, בכל מקום, בכל זמן, בין אם אני אמיץ או פחדן, בין אם אני כנה או שקרן, זה לא משנה, פשוט לא משנה דבר.
אנחנו ראוייים תמיד, כך או כך, כלום לא משנה את זה וכלום לא ישנה את זה לעולם – אנחנו ראויים לאהבה, ולאהבה אין תנאים.
זאת לא אמונה, זאת לא מחשבה וזאת לא תאוריה או פילוסופיה רוחנית גדולה ונעלה. אלה אינן מילים גדולות אלא זאת אמת מאוד פשוטה, זאת האמת של הלב.
לא חייבים כלום, לא חייבים שום דבר, כל האפשרויות שוות, ואם במקרה אנחנו בכל זאת בוחרים לחשוף את הפגיעות שלנו בפני עצמנו או בפני אחרים, או אם במקרה זה מה שקורה מעצמו, אז – אחלה. גם זה מותר! הכל מותר.
מה שמדהים הוא שכאשר אנחנו מאשרים לעצמנו להתכווץ – מייד אנחנו מתרחבים.
ושכאשר אנחנו מאשרים לעצמנו להתקשח ולהגן – מייד אנחנו מתרככים.
ושכאשר אנחנו מאשרים לעצמנו להסגר – מייד אנחנו נפתחים.
ושכאשר אנחנו מאשרים לעצמנו להשאר כפי שאנחנו – מייד אנחנו משתנים.
זהו הסוד של כל עולם ההפכים והקטבים, האחד קיים תמיד בתוך השני והם אינם נפרדים, השניים הם אחד והוא אתה. והאתה הזה, ביסודו, תמיד, הוא אהבה טהורה.
