בשיחה עם חבר שעוסק בליווי עיסקי ושיווק הוא שיתף שהבין שהדבר הבא בשיווק עיסקי בפייסבוק זה כבר לא רק לכתוב שיתופים אישיים בדיעבד על קשיים שהיו לנו ומה הבנו ומה עשינו ואיך פתרנו את זה, אלא ממש לשתף בזמן אמת מתוך הקושי, ממש לעשות ריאליטי של החיים שלנו.
הוא אמר שהבין שאנשים כבר לא רוצים לשמוע בדיעבד אלא רוצים את הדבר החי ממש שקורה כאן ועכשיו, לראות אותך ״ערום״ לגמרי בשידור חי, כמו שאתה.
וחשבתי על זה שאולי הוא צודק באמת, יש מצב שזה מאוד חי ככה, ושזה נותן המון לאנשים שצופים בזה, כי אולי הם יכולים להרגיש חיבור ככה. כי אם גם למישהו אחר קשה והוא חסר אונים ומבולבל ואין לו תשובות אז הם לא לבד בזה, ואז אולי זה נותן להם אישור להרגיש כפי שהם מרגישים וכו׳.
זאת יכולה להיות נתינה מאוד גדולה, ושירות מאוד גדול ללב של אנשים, ולעולם הזה, מצד אחד. ואני גם מאמין שיש אנשים שאם יחשפו עד כדי כך את עצמם בפומבי, ממש יתפשטו לגמרי, זה עבורם ריפוי מאוד גדול, ולכן גם עבור אחרים. הרבה מעבר לשיווק – זאת תהיה נתינה אמיתית.
ומצד שני, אמרתי לאותו חבר, שרוב הזמן אני אישית מרגיש שלי זה לא מתאים להיחשף בצורה טוטאלית עד כדי כך ולעשות סטרפטיז ריגשי מוחלט בפומבי ככה. כן, יש הרבה דברים מאוד אישיים שאני כן חושף ומשתף, נכון, למשל בפוסט הזה, ובו זמנית יש לי גבולות שמאוד ברורים לי.
פעם הייתי חושף את עצמי רגשית הרבה יותר, ואולי ברמה של השיווק זה עבד יותר טוב באמת, אבל באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שזה לא נכון לי יותר באופן אישי להיחשף עד כדי כך, שלא רק שזה לא מרפא אותי אלא שזה משחזר לי עוד מהטראומה שלי. שזה פשוט לא נכון לי עכשיו.
כי מאז שהייתי צעיר הרגשתי שאין לי גבולות, שקשה לי לשים גבולות. זוהי תופעה או תחושה שמי שעבר טראומה אמיתית בחיים שלו מכיר אותה.
אני חוויתי לפחות טראומה אחת קשה כילד (תאונת דרכים עם פגיעת ראש בגיל 10) ואני מסתובב בעולם כבר מגיל צעיר עם פוסט טראומה עם המון תסימינים לא פשוטים, ורק בשנים האחרונות קלטתי שזה בעצם מה שאני חווה.
ומשום שבשנים האחרונות אני לומד וחוקר הרבה מאוד על טראומה, אז שיתפתי את אותו חבר בכך שכאשר אנשים חווים טראומה אז בעצם הם חווים פריצה של הגבולות של המציאות שלהם – בין אם זה פיגוע, או תאונת דרכים, או אונס, או הטרדה מינית, או נטישה קשה, או טראומות פחות ״ברורות״ ויותר ״עדינות״.
וכשלמישהו נפרצים ככה הגבולות של המציאות שלהם (ולפעמים גם של הגוף שלהם) אז הנטיה של הגוף-נפש היא לשחזר שוב ושוב את הטראומה (זה דפוס מאוד חכם ואוהב, אבל לא אכנס לזה בפוסט הזה).
וכך, מה שקורה בהרבה מאוד מקרים לאנשים שחוו טראומה זה שהם נוטים מצד אחד לפרוץ לעצמם שוב ושוב את הגבולות, ללכת מעבר למה וכמה שנכון להם, לחשוף את עצמם יותר ממה וכמה ואיך ומתי שנכון להם, לעשות דברים שמסכנים אותם פיזית, וכו׳.
זה יכול להתבטא בשימוש מסוכן בסמים, או בהתנהגות מינית מסויימת שפורצת את הגבולות ומסכנת פיזית, או בלשתף ולהחשף יותר מידי ומהר מידי בטיפול או בשיחות עם אנשים בכלל, או בחוסר יכולת להגיד ״לא״ בכל מיני מקרים.
וזה יכול גם, כאמור, להתבטא בלחשוף את עצמנו הרבה יותר ממה וכמה שבאמת נכון לנו, למשל בכתיבת פוסטים אישיים חושפניים בפייסבוק.
מהצד השני, הרבה פעמים יש למי שחוו טראומה ופריצה של הגבולות שלהם נטיה (לא מודעת) לפרוץ גם לאחרים סביבם את הגבולות (לא מרוע חלילה, אלא פשוט משום שחסרה תחושה של גבולות).
וכך יש לפעמים גם אנשים (שייתכן שגם הם חוו טראומה ולכן רגישים לכך יותר) שמרגישים שכאשר מישהו בפייסבוק חושף את עצמו באופן מאוד אישי ואינטימי אז עבורם זה ממש נחווה כאילו חדרו להם את הגבולות.
לסיכום… בעיניי זה מאוד מורכב. אין כאן נכון ולא נכון, ואין שחור ולבן. יש אנשים שחשיפה רדיקלית היא מה שמרפא אותם ויש אחרים שזה בדיוק מה שפוצע אותם דווקא יותר ולא מאפשר להם ריפוי. ויש טווח שלם בין השחור ללבן פה ורק הקשבה כנה של כל אחד לעצמו תוכל לומר לו מה, כמה, מתי ואיך נכון לו להיחשף.
מעבר לזה, עבורי באופן אישי, השאלה החשובה ביותר היא לא מה הכי עובד ברמה העיסקית והשיווקית (למרות שגם זאת שאלה לגמרי לגיטימית ואין שום בעיה עם לרצות להצליח להתפרנס).
אלא, השאלה החשובה ביותר עבורי היא – מהו הרצון האלוהי בתוכי? מהי האמת העמוקה ביותר של הלב שלי? זאת השאלה שהכי מעניינת אותי.
כי הדבר שהכי הכי חשוב לי בעולם הזה, יותר מכל דבר אחר, הוא להיות נאמן לעצמי, קשוב לעצמי, אחד עם עצמי, שלם עם עצמי, עם הלב שלי, איתי. יותר מכל דבר אחר. להקשיב ללב.
להיות נאמן באמת לעצמי,
זאת בעיניי ההצלחה הגדולה ביותר שיש.
