אם אתם סובלים לפעמים מפחדים ומחרדות – הנה דרך אחת שמאוד מרגיעה אותי באופן אישי אם עולה בתוכי חרדה. ואולי היא תוכל גם להרגיע אתכם <3

כשעולה בתוכי חרדה – אני עוצר, כדי להקשיב למחשבות והתמונות המפחידות שרצות בתוך הראש שלי, אבל לא סתם מקשיב להן אלא בדרך מאוד מסויימת (שאותה אסביר מיד), כי אם אני סתם מקשיב להן זה יכול רק להפחיד יותר. אז איך אני מקשיב להן?

1. אני צופה במחשבות שלי, בתמונות שהמוח שלי מקרין בתוך הראש, במה שהולך בתוך הראש שלי – כאילו אני צופה בסידרה מעניינת על מסך הטלוויזיה. זאת אומרת, עם אותה הגישה, עם אותה האווירה בדיוק כמו זאת שאיתה אני ניגש לצפיה בסידרה שאני אוהב, שזה אומר מתוך סקרנות ועניין.

2. אני מכיר בעובדה הכל כך משחררת ומרגיעה ש – מה שמפחיד אותי כרגע הוא *לא* המציאות, אלא…. סה״כ תמונה\מחשבה שהמוח שלי מקרין ברגע זה, בתוך הראש שלי. ושהתמונה הזאת לא מאיימת עליי ולא יכולה לפגוע בי בשום צורה. משום שהיא רק *תמונה*.

איך אני מכיר בעובדה הזאת בפועל?

לפעמים אני ממש אומר לעצמי מידיי כמה רגעים ״מה שאני רואה עכשיו ברגע זה הוא תמונה שהמוח שלי מקרין בתוך הראש שלי, זה כל מה שזה״. אני ממש מזכיר לעצמי מידי כמה רגעים, כמו מעיר את תשומת ליבי לעובדה הזאת. ולפעמים אני לא אומר כלום לעצמי אלא פשוט שם לב לזה ללא מילים.

מה זה אומר שמה שמפחיד אותי הוא לא המציאות אלא רק מחשבה\תמונה?

זאת אומרת, שהדבר עצמו שמפחיד אותי *עכשיו ברגע זה* הוא אשכרא – תמונה *בתוך הראש שלי* שאני מאמין שהיא המציאות. ולא המציאות.

ומה כל כך מרגיע בלהבדיל בין מציאות לדימיון?

נניח למשל שרודף אחרייך אריה ענק ממש ברגע זה, זה מפחיד ממש נכון?!
אבל נניח שפתאום אתה קולט שהאריה הזה הוא הולגרמה ולא באמת אריה אמיתי פיזי, זה ממש מרגיע נכון?!

במקרה הראשון אתה ממש מאמין שהאריה אמיתי ושהוא יכול לפגוע בך.
במקרה השני אתה עדיין רואה את האריה והוא עדיין נראה מפחיד, אבל אתה יודע שהוא לא אמיתי ושהולוגרמה לא באמת יכולה לפגוע בך פיזית.

אז בדיוק באותו האופן, יכול להיות לדוגמא שאני שוכב במיטה ופתאום מרגיש חרדה. ואז אני מתבונן במה שקורה אצלי בראש (מקשיב למחשבות, צופה ״בסרט״ שרץ לי בראש) ואני רואה בתוך הראש שלי, למשל, תמונה של עצמי חסר כל, חסר בית, רעב ללחם, בודד, זרוק בפינת רחוב.

אם אני חושב את המחשבה הזאת אז אני בעצם ״נבלע״ אל תוכה ממש כמו בחלום, אני ממש חווה כאילו זה קורה לי ברגע זה במציאות, כאילו אני באמת שם ברחוב. ואז זה ממש גורם לגוף שלי להכנס לחרדה כאילו זה קורה לי בפועל.

אבל אם אני מקשיב למחשבה, זאת אומרת צופה בה או מתבונן עליה, ואם אני מזכיר לעצמי באותו רגע שמה שמפחיד אותי ברגע זה הוא התמונה שאני רואה בתוך הראש שלי ושהתמונה הזאת עשויה מכלום, ממחשבה, אז זה מיד מרגיע אותי.

כי אז אני מייד מבין וחווה, ממש ברמת הגוף, שהמחשבה הזאת לא יכולה לפגוע בי בשום צורה – בדיוק כפי שאריה שעשוי מהולוגרמה לא יכול לפגוע בי בשום צורה.

חשוב להדגיש –

המעבר הזה הוא לא משהו אינטלקטואלי או רעיוני או פילוסופי, אלא זה משהו ממש חוויתי שמורגש ישירות ומיידית בגוף. זה לא הראש שמבין את זה אלה הגוף! וכשזה קורה התחושה מתחלפת מיידית ממועקה\חרדה להקלה.

אם זה לא מתחלף להקלה זה אומר שאני עדיין לא באמת קולט שמה שאני מתבונן בו הוא לא המציאות אלא רק תמונה בתוך הראש שלי.

ברגע שאני יכול לזהות שזאת רק תמונה בתוך הראש שלי והגוף נרגע, אז זה הופך אפילו כיף לצפות במחשבות, פשוט כי הן כבר לא מאיימות עליי בשום צורה. זה הופך ממש כמו חוויה של צפייה בסידרה מגניבה בטלויזיה; מסקרן, מעניין, מרתק. ובאמת, אפילו עשוי להיות כיף.

אם אני מתרגל את המעבר הזה ״מחשיבה להקשבה״ במשך כל היום, תוך כדי כל דבר שאני עושה, אז זה הופך עם הזמן קל וזמין יותר ויותר, גם ברגעים שבהם המוח מקרין תמונות ומחשבות מפחידות במיוחד.

מה שקורה כאשר היכולת הזאת מעמיקה הוא כאילו שמתחזקת ״מערכת החיסון״ של הנפש;

למחשבות והתמונות המפחידות יש פחות ופחות כוח, הן מפסיקות להחוות על ידי הגוף כמציאות ומתחילות להחוות, יותר ויותר, בתור מה שהן באמת – רק תמונות ומחשבות, שלחלוטין לא מזיקות ולא מאיימות. ומה שנשאר בגוף הוא, יותר ויותר, תחושה של שקט ורוגע.