עד גיל 35 הייתי מה שנקרא ״רווק כרוני״. אף אחת אף פעם לא הייתה לי מספיק טובה, מספיק יפה, מספיק מעניינת, מספיק זה או מספיק זה. תמיד היה ״משהו״ שבגללו הרגשתי בסופו של דבר ש״זה לא זה״. ולא הצלחתי ליצור זוגיות.
זה היה נראה אבוד, אף אחד (כולל אני) כבר לא האמין סביבי שאני מסוגל להיות באמת בזוגיות… הייתי מיואש כבר. המוח שלי היתל בי, המחשבות והרגשות שעלו כל פעם מחדש בתוכי פסלו והרחיקו ממני כל אחת שפגשתי והרגישו כל כך אמיתיים.
ואפילו שידעתי בתוכי שזה לא יכול להיות, שזה לא באמת הגיוני שהסיבה לכך שאני לא בזוגיות היא שכל הבחורות ״לא מספיק״, אפילו שידעתי בתוכי שזה לא קשור באמת אליהן אלא כמובן קודם כל אליי, עדיין.. הדפוסים הלא מודעים האלה היו כל כך חזקים שכלום לא עבד לי.
והיה איזה שלב שבו נמאס לי, היה שלב שבו אמרתי בכנות ״די! אני רוצה זוגיות! אני רוצה יותר מהכל!״. וברגע הזה נוצרה תנועה חדשה במסע שלי, הוא קיבל תפנית, אומנם בהתחלה קטנה אבל לאט לאט גדולה יותר.
ולא רק זוגיות לא הצלחתי למצוא, גם לא הצלחתי למצוא לעצמי מטפל כי גם שם כל מטפל שפגשתי הרגיש לי ״לא מספיק טוב\מדוייק״ עבורי. ובאותה נקודה החלטתי שגם פה אני אומר ״די״ ומסכים לעבור מסע עם מטפל כלשהו, גם אם הוא לא ירגיש לי הכי ״מדוייק״ עבורי.
אז מצאתי מישהו כזה, הוא לא היה ״מושלם״ עבור המוח שלי (שכאמור שום דבר לא היה מושלם עבורו) אבל בלב ידעתי שאיתו אוכל לעבור את מה שאני צריך, והתמסרתי לטיפול הזה.
וזה לא שקרה משהו גדול ספציפי בטיפול הזה שגרם לפריצת דרך (היו הרבה דברים קטנים) אלא שלדעתי, עצם ההסכמה המלאה והכנה שלי להתמסר לתהליך הזה ולעבור מסע עם המטפל שלי, היא מה שקרה, היא מה שהניע את הגלגלים בתוך התודעה שלי. וזה מה שהתחיל ליצור במציאות שלי פריצת דרך.
וכך, בעזרת אותו מטפל, ובעזרת ההתמסרות שלי, ובעזרת הבחירה המלאה והשלמה של הלב שלי למצוא את הדרך שלי ליצור זוגיות, משהו קרה.
עברתי כל מיני שלבים כמובן, היה מסע ארוך ומרתק, שבו ראיתי וגיליתי על עצמי המון דברים נסתרים ומרתקים, כמו למשל את כל האמת על מה שהיה מתחת לספקות הכרוניים והקולות הביקורתיים בראש (פחד מאינטימיות, חרדת נטישה וכו׳), אבל בסופו של דבר הכל התכנס לאותה נקודה.
ושם, אני זוכר, היה את הרגע הזה שבו הסכמתי, לראשונה בחיי, להגיד על מי שאני, על כל מי שאני כולל כל ״הדפקות והשריטות והפגמים״ שלי שחשבתי שאי אפשר באמת לעולם לאהוב אותם, גם בגוף ובגם בנפש – ״זה אני״. הסכמתי, לראשונה בחיי, להיות מי שאני.
וכמו שאמר לי פעם אחד המורים הגדולים שהיו לי ״אהבה עצמית זה לא שאתה אוהב את עצמך, אלא זה – שאתה עצמך״, כך באמת הרגשתי: שאני אוהב את עצמי, זאת אומרת, שאני עצמי.
וכשאני הסכמתי עצמי בעצם הסכמתי גם – להיות איתי. ושם הייתה הנקודה שבה באמת, באמת, הסכמתי גם למישהי אחרת להיות איתי. ובאותה הנקודה התחלתי להגיד ״כן!״ להזדמנויות שפעם הייתי שולל בקלות, כי הפעם הייתי מחוייב כל כולי ליצירה של זוגיות.
וכך מצאתי את עצמי בכל מיני דייטים הזויים לחלוטין שמעולם לא דמיינתי שאהיה בהם, עברתי כמה הרפתקאות שיהיה נחמד לספר לנכדים שלי יום אחד 🙂 ובסופו של דבר, בערך אחרי חודש, זה קרה. מצאתי אותה, ומשהו התחיל.
איך שנגשתי אליה, כבר בהתחלה ממש, באתי ללא שום מסיכות. עברתי על כל ״החוקים״ של מומחי הדייטים, הייתי כנה לחלוטין. לחלוטין. שמתי מייד במשפט הראשון את כל הדברים שאני מתבייש בהם ומסתיר בדרך כלל, אמרתי לה ״זה אני. ואני, ככה, כמו שאני, רוצה להיות איתך״. ולהפתעתי הרבה – היא הסכימה.
בהתחלה בכלל לא חשבתי שזה באמת יוביל לאנשהו, וגם היא לא, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו עוד יום, ועוד יום, ועוד יום ביחד, רוצים להמשיך. פעם ראשונה שגם אני רציתי וגם מי שאיתי רצתה בדיוק כמוני.
זה היה מופלא, ממש. ואז, אחרי כ3 שבועות, נגמר ״ירח הדבש״ והתחילו שוב לעלות בי הקולות המוכרים, הספקות, הרצון לברוח ולחתוך, השיפוטים והביקורת, ה״היא לא מספיק״ וגם ה״אני לא מספיק״, הכל עלה. כל הנורות האדומות נדלקו וניסו לעצור את ההתקרבות בכל דרך. אבל בחרתי להשאר.
ורק אלוהים (וגם אני והיא) יודעים מה עברתי ומה עברנו שם בדרך הזאת.. בכנות, קל זה לא היה. בזמנים מסויימים הייתי צריך את כל העזרה שבעולם וגם ביקשתי וקיבלתי אותה, בין אם ממטפלת זוגית ובין אם מחברים טובים וחכמים כמו למשל רועי בן יוסף-כנף חברי הגאון ומלא האהבה שתמך בי בדרך הזאת כשהיינו מטיילים בשדות ליד הבית ומדברים על הכל.
אבל לא ברחתי, מצאתי את הדרך שלי לחזור אל הכנות ואל הלב, כל פעם מחדש, ונשארתי, יום אחרי יום. ומאז עברו בעצם כבר חמש וחצי שנים. היום אני מביט על האישה שאיתי ויודע שהיא האישה המושלמת ביותר בעולם עבורי, אני אוהב אותה בכל ליבי, אני מביט בה ורואה שלמות, בכל המימדים. ואין לי מילים לתאר כמה שזה לא מובן מאליו עבורי.
אני מרגיש היום בדיעבד שלקחנו בול עץ גולמי ופיסלנו בו, ביחד, יום אחרי יום, עד שהפך ליצירת מופת ממש. יצרנו זוגיות מאושרת, טובה, מלאת חיבור ותקשורת ואהבה, זוגיות בריאה באמת. ולקח לנו הרבה זמן להגיע לזה, להבשלה שלנו, אבל גם זה קרה; לפני חצי שנה נולד לנו ילד, פרי האהבה שלנו.
ובגלל המסע הכל כך ארוך ומאתגר ומורכב שאני עצמי עברתי בדרך ליצירת זוגיות בחיי ובגלל שאני מטבעי חוקר תודעה, אז ממש מיפיתי תוך כדי המסע את כל השלבים והשבילים הקטנים והנסתרים ביותר שעברתי בדרך הזאת.
ואני מרגיש היום שיש לי מתנה לתת לעולם בנושא הזה, שיש לי אפשרות אמיתית ללוות אחרים שנמצאים במצבים דומים למצב שבו אני הייתי ומבקשים עכשיו גם ליצור לעצמם זוגיות.
