יש לי משהו להגיד לכל הנשים והגברים פה שמרגישים מתוסכלים מינית בזוגיות ,שמרגישים שהם רוצים יותר מאשר בן או בת הזוג שלהם ומקבלים ברקסים מהצד השני, שמתבאסים על בן או בת הזוג שלהם בגלל זה ואפילו חושבים אולי לפרק את הזוגיות ולמצוא מישהו אחר בגלל זה.
אני מאמין שאני יודע מהו מקור הסבל האמיתי שלכם במצב הזה ושאני יודע בדיוק גם איך לפתור את זה, משום שאני עצמי עברתי את אותו הדבר בדיוק. אבל לא שאלתם אותי ואני גם לא בטוח שתאהבו את התשובה שלי, אז אם לא בא לכם לשמוע מוזמנים מאוד להפסיק לקרוא פה.
אבל, אם אתם בכל זאת בוחרים להמשיך לקרוא אז מבחינתי זה אומר שאתם כן שואלים אותי מה אני חושב, שאתם פתוחים להקשיב לתשובה ולעצה שלי ושאתם עושים את זה מבחירה מלאה ועל אחריותכם בלבד 🙂
אז ככה, לדעתי הסיבה לכל המצב הזה שאתם נמצאים בו ולסבל שלכם היא – שאתם באים *לקחת* במיניות (ואולי גם ביחסים בכלל) במקום לבוא *לתת*.
במילים אחרות, שכחתם את המהות האמיתית, את הסיבה האמיתית להיות ביחד, בזוגיות בכלל ובמיניות בפרט. שכחתם, כמו שאני שכחתי בתקופות מסויימות, שהסיבה היא לא לקחת משהו מזה אלא רצון עמוק של הלב להעניק, אהבה, למי שאתכם. (וכן, כמובן ״לקבל״ זה משהו אחר לחלוטין מאשר ״לקחת״).
שכחתם, כמו שאני שכחתי בתקופות מסויימות, שמה שבאמת ממלא ומחייה ומרטיט את ליבכם ואת גופכם היא נתינה, מכל הלב והנשמה והגוף – ולא הניסיון להשיג לעצמכם עוד איזה אורגזמה כלשהי.
אתם מחפשים לקחת (שימו לב: לקחת, לא לקבל) במיניות משהו מבני הזוג שלכם כי אתם מזוהים עם חלק קבצני, זאת אומרת חלק בתוככם שחושב שהוא עצמו חסר או שחסר לו משהו, אתם מזוהים עם משהו שאינו האמת של ליבכם, שאינו האמת של מי שאתם – ולכן אתם סובלים. כפי שגם אני סבלתי.
אתם סובלים ומתוסכלים כי שכחתם את האהבה שבכם, את האהבה שאתם, כי שכחתם מי אתם באמת, כי הפכתם לקבצן במקום למלך או למלכה שופעי האהבה שאתם באמת.
כשאתם באים כמו קבצנים, לקחת מבני הזוג שלכם, אתם מרוכזים באין, במחסור (האשלייתי). כשאתם באים כמו מלכים ומלכות, להעניק לבני הזוג שלכם, אתם מרוכזים ביש, במלאות (האמיתית).
מה שאתם מרוכזים בו הוא מה שגדל –
גם בחוויה הפנימית שלכם וגם בפועל ביחסים.
כי זה משפיע על הדינאמיקה הזוגית וממש משנה את בני הזוג שלכם בפועל. זה גורם להם להרגיש אהובים ובטוחים וכשמישהו מרגיש אהוב ובטוח זה מרכך אותו, זה מפשיר אתו, זה פותח את ליבו ואת גופו.
ואז הליבה האמיתית של בני הזוג שלכם מתחילה לצאת, כי בטוח לה. ואז אנרגיית החיים והאהבה שבתוכם מתחילה להפשיר וחוזרת שוב לזרום. ואז הנתינה הטבעית שלהם מתחילה לצאת, לגמרי מעצמה, אליכם.
פתאום כל מה שהם רוצים, לגמרי מעצמם, זה רק להעניק לכם.
ואז כבר לא צריך יותר לנסות לקחת מהם דבר, כי אפשר פשוט לקבל אותו.
המלך והמלכה שאתם – מעירים ומאירים את המלך והמלכה שהינם.
אם אתם רוצים לקבל משהו בזוגיות ובמיניות שלכם –
תנו אותו בעצמכם בזוגיות ובמיניות שלכם.
אתם כמו גננים שמטפחים פרח, את הפרח הזוגי, את הפרח המיני.
הזרע שתשתלו ותטפחו בגן שלכם – הוא גם הפרח שיצמח בגן שלכם.
אתם, באמת אתם, היוצרים של המציאות הזוגית והמינית שלכם.
המערכת הזוגית והמינית בה אתם נמצאים היא ההשתקפות של מי שאתם.
כשתתחילו לתת במקום לקחת במיניות הזוגית שלכם, אתם תגלו, או תיזכרו, שהרגע הקצר והאקסטטי הזה הנקרא ״אורגזמה״ בו אתם שוכחים לגמרי מעצמכם, שהחוויה הרגעית הזאת שרדפתם אחריה כמו קבצנים – כבר לא כזאת חשובה לכם יותר.
לא כי היא לא חשובה (היא מאוד חשוב) אלא בגלל שיש לכם משהו הרבה הרבה יותר טוב ממנה, יש לכם אורגזמה הרבה הרבה יותר עמוקה ומתמשכת, יש לכם אקסטזה שנובעת – מתוך הנתינה.
יש לכם אורגזמה שהיא לא איזה יעד (ריגעי וחולף) בסוף הדרך,
אלא אורגזמה שהיא כל צעד, כל תנועה, כל רגע, בדרך.
אתם כבר לא מחפשים להגיע אליה דרך לקיחה
בגלל שאתם מתענגים עליה, בכל רגע, דרך הנתינה.
הנתינה העמוקה שלכם במעשה האהבה (ובכלל) הופכת להיות העונג עצמו עבורכם.
ולכן אתם לא מחפשים יותר להשיג או להגיע דרך ובאמצעות המיניות אל העונג. כי כבר מצאתם אותו.
אם באורגזמה הגופנית אתם שוכחים את עצמם רק לכמה רגעים,
אז באורגזמה של האהבה אתם שוכחים את עצמכם כל רגע.
ואם לסכם את הכל במשפט אחד:
אתם מחפשים לקחת לעצמכם
אורגזמות וחוויות מיניות,
ומתוסכלים מהמחסור
בגלל ששכחתם…
לאהוב.
שאלה מהקהל:
זה לא מתיישב לי עד הסוף, כי אפשר בקלות גם להישאב למקום של נתינה ונתינה ונתינה ולשכוח מה זה להתמלא בכלל.
תשובה:
מה שאת מדברת עליו פה הוא בכלל לא נתינה אלא ריצוי, ריצוי הוא לקיחה במסווה של נתינה. איך את יודעת אם את בנתינה או בריצוי? ההבדל הוא פשוט: ריצוי לא ממלא אותך, ואילו נתינה ממלאת אותך.
ריצוי הוא בעצם, לנסות לתת למי שאיתי את מה שנראה לי שהוא רוצה, על מנת לקחת ממנו משהו באמצעות זה, כמו למשל אישור, הערכה, קבלה, שייכות, ביטחון, ביחד, וכו׳. זה משהו שאני עושה למען משהו אחר ולא למען הדבר עצמו. ואילו נתינה היא משהו שאני עושה למען הנתינה עצמה פשוט כי היא עצמה ממלאת אותי.
ושימי לב גם שהבדלתי בפוסט בין לקיחה לבין קבלה.
בנתינה יש קבלה – הן אותו האחד, הן שתיכן למעשה – פתיחת הלב.
ואילו לקיחה היא בעצם סגירת הלב וכיווצו.
אי אפשר לטעות בהרגשה הזאת.. כשמישהו מקבל ממני זה ממלא את שנינו, כשמישהו מנסה לקחת ממני זה מרוקן את שנינו (אלא אם כן אני מספיק מודע ונוכח ולא נשאב לדינאמיקה שנוצרת).
שאלה מהקהל:
ואיך נזכרים? מהי הדרך להגיע לאותה מלאות? כי רק להגיד מה צריך, בזה אתה קלעת… אבל, איך ת/ידע הקורא/ת אותך מה לעשות לשם כך?
תשובה:
אין דרך. זאת בחירה שעושים בכל רגע. זה לבחור ״להתמקם״ במקום אחר בתוכי – במקום שבא לתת.
