בימים האחרונים הילד שלי (בן ה3 חודשים) התחיל פתאום לדבר בג׳יבריש, ממש לדבר איתי, ואז גם ממש התחיל לשיר (!) בשפה של תינוקות, ללא מילים, רק צלילים. ואני נשבע, זאת השירה הכי טהורה ויפה שאי פעם שמעתי בחיים שלי!
אז צילמתי וידאו שלו שר ושלחתי בהתפעלות אינסופית למשפחה וחברים, שיתפעלו ביחד איתי. וקיבלתי מחלקם תגובות בסגנון של ״מגניב, אבל חכה שהוא יתחיל לדבר\לשיר באמת, ממש עם מילים, זה יהיה ממש מדהים..״.
ברור לי כמובן שהכוונה של כל מי שהגיב לי כך הייתה מלאת אהבה ורצון לעשות לי טוב, רצון לספר לי שזה רק הולך להיות לי אפילו יותר כיף, פשוט כי הם רוצים לעשות לי טוב על הלב. ברור. והכוונה האוהבת הזאת שלהם, שאני ממש מרגיש אותה, היא נעימה לי.
ויחד עם זאת, משהו במשפטים האלה עצמם ובצורת החשיבה הזאת עצמה עשה לי לא כל כך נעים. למה? כי…. בעצם, למה לחכות?? מה לא מספיק במה ובאיך שזה ממש עכשיו??
קלטתי שה״לחכות״ הזה הוא בעצם… מצב תודעה. זה מה שזה. מצב תודעה שלא קשור מן הסתם רק בהורות אלא מופיע אצל בני אדם בכל תחום בחייהם.
להפסיק לחכות
זהו מצב תודעה שלא מאפשר להיות נוכח בעכשיו במלאות ולהנות מן העכשיו כפי שהוא. זהו מצב תודעה שבו אנחנו כל הזמן ״בדרך״ לאנשהו, לעתיד כלשהו, לרגע אחר כלשהו, ולכן לא מסוגלים פשוט לעצור ולהנות מהקיים, לא מסוגלים להעריך במלאות את היש שקיים ברגע זה.
וגם בתוכי, כמובן, עלו בתחילת ההורות מחשבות כמו ״יו, איך בא לי שהוא יתחיל כבר לדבר ושיהיו לנו שיחות נפש עמוקות!״, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מפריע לי לחוות את השלב ואת המקום הנוכחי שבו הילד שלי (וגם אני עצמי) נמצא בו עכשיו.
וכך, באיזה שהיא נקודה החלטתי שאני מפסיק לחכות לשלב\מצב אחר, ״טוב יותר״ או ״נפלא יותר״, ושאני רוצה לחגוג, להעריך ולהתענג באופן מלא ועמוק על כל שלב ורגע בחיים של הילד שלי ובחיים שלי עצמי גם, כאדם וכהורה.
הריי שום רגע לא יחזור על עצמו, כל שלב הוא ריגעי וחולף (כ״כ מהר!) וחד פעמי לחלוטין, כל רגע הוא פלא הבריאה, כל רגע ומצב ושלב הינו מושלם לחלוטין, כבר עכשיו, בדיוק כפי שהינו! ואני רוצה לחיות במודעות הזאת! אני רוצה לחגוג את האמת הזאת!
כל רגע הוא כמו מעדן גורמה
מאז שבחרתי להפסיק ״לחכות״ לשלב אחר כלשהו אני נהנה הרבה יותר מההורות שלי, מתענג הרבה יותר על כל רגע, כאילו היה מעדן גורמה. כל צליל חסר מילים שהילד שלי מפיק מפיו מושלם בעיני באופן אינסופי, כל תנועה, כל מבט, הכל, כל כך מושלם בעיניי בדיוק כפי שהינו כאן ועכשיו.
זאת הדרך שבה אני רוצה לחיות ולחוות את החיים וההורות שלי. וזה גם מה שאני רוצה להעביר לילד שלי – שהוא אהוב במלאות ובשלמות בדיוק כפי שהינו, כאן ועכשיו, שהוא לא צריך להיות ״יותר״ ממה שהוא, או להגיע כבר לאיזה שלב אחר, כדי להיות מושלם או אהוב או פילאי.
ואני רוצה שהראייה הזאת תופנם לתוכו, שככה הוא ילמד גם להביט על עצמו.
(ואגב, כמובן שאני לא נגד התפתחות! ברור שאני אוהב את ההתפתחות והגדילה שלו ושלי, פשוט.. היא משהו שקורה מעצמו כך או כך. היא הטבע של החיים. זה לא שבגלל שכל הזמן אחכה לה ואצפה לה אז היא תקרה מהר יותר או באופן טוב יותר..)
והילד הזה הוא אני
ואז חשבתי לעצמי – הריי גם אני הילד הזה, בדיוק כמו הבן שלי. גם אני ילד שעובר עוד ועוד שלבים בחיים, ילד שגדל ועכשיו הוא כבר מבוגר והורה בעצמו, וגם לי מגיע שיביטו בי בעיניים כאלה, שיראו אותי תמיד כ״מספיק״, כמושלם בדיוק כפי שאני (ללא קשר לשלב\מצב הלא מושלם בו אני נמצא).
ופתאום מצאתי את עצמי מתחיל להתבונן כך גם יותר ויותר בעצמי, מתענג על השלב הנוכחי שבו אני נמצא בחיי (בזוגיות, בהורות, בעשייה), על מצבם הנוכחי של הגוף ושל הנפש שלי.
מתבונן כך על כל אותם הרגעים החד פעמיים והחולפים כ״כ האלה של הקיום שלי, הקיום הכל כך לא מושלם שלי, שיחד עם זאת, פשוט מעצם היותו וקיומו, הבלתי מובנים מאליהם, הינו… פלא. מושלם. בכל נקודה.
