מה קובע האם קשר זוגי יצליח לפרוח ולשגשג או ינבול ויתפרק?

התובנה האישית שלי לגבי זה, מתוך הניסיון שלי כמטפל זוגי שעבד עם מאות רבות של זוגות ביותר מ15 שנה, היא שזה לא קשור בכלל בעומק הפציעה הנפשית או הטראומה של בני הזוג, וגם לא קשור במידת הפערים או ההתאמה בין בני הזוג. אז למה זה כן קשור?

הפרמטר האחד והיחיד שקובע מה יקרה

הניסיון שלי הראה לי שזה קשור קודם כל, לפני ומעל הכל, בפרמטר אחד ויחיד שהוא מה שקובע יותר מהכל, והוא נקרא ״עצמי״. אבל מהו אותו ״עצמי״?

ה״עצמי״ הוא בעצם היכולת שלנו להתבונן, ולהיות מודעים וערים למערכת האוטומטית שלנו, לדפוסים שלנו, למבני ההגנה המורכבים שלנו, מבלי להזדהות איתם.

זאת היכולת לעשות מרחק מכל אלו, לראות אותם פועלים בזמן אמת במקום להיות מופעל לחלוטין על ידם. העצמי הוא מי שאנחנו באמת, מודעת ערה, אינטליגנציה מודעת, נוכחות סקרנית, חומלת, אוהבת, וחסרת שיפוט.

כשאנחנו ממוקמים בתוך ה״עצמי״ שלנו, אנחנו יצירתיים, אנחנו חופשיים, אנחנו מסוגלים לבחור מרגע לרגע לעשות משהו חדש, במקום להתגלגל שוב ושוב בתוך דפוסים אוטומטיים מעגליים שרק יוצרים ומשחזרים לנו לנצח את טראומות העבר שלנו בתוך הקשרים שלנו בהווה.

ה״עצמי״ הוא הריפוי. להתמקם מבפנים ב״עצמי״ שלנו במקום בהיזדהות עם האוטומטים שלנו, זאת בפני עצמה ההגדרה שלי לבריאות נפשית, או לריפוי… וזה גם מה שמאפשר לנו לחוש אהבה, לאהוב את מי שאיתנו, לאהוב את עצמנו, וגם לקבל אהבה ממי שאיתנו.

ה״עצמי״ הוא מי שאנחנו לפני כל הטראומות והפציעות שלנו, ולפני כל מבני ההגנה שנוצרו בעקבות הטראומות שעברנו. הוא לא נמצא אי שם בעבר אלא תמיד כאן ועכשיו, מתחת ולפני כל הפציעות ומבני ההגנה שנוצרו. הוא כמו שיכבה עמוקה יותר שלנו שתמיד כאן מתחת ומאחורי הכל.

ומשום שהוא תמיד כאן ועכשיו, אז אפשר גם תמיד להתחבר אליו כאן ועכשיו, לא משנה כמה אנחנו פצועים ומוגנים, לא משנה כמה מערכות ההגנה שלנו פועלות בעוצמה ברגע זה – תמיד אפשר להתמקם ב״עצמי״ שלנו ולהפוך מודעים וחומלים להגנות ולאוטומטים שלנו בזמן אמת.

זה לא משהו שיש לנו או אין לנו – אלא זה משהו שאפשר לפתח

זה לא משנה כמה אנחנו או בני הזוג שלנו פצועים וטראומטיים ומוגנים, אלא משנה רק – האם יש לנו את היכולת להתבונן על המבנים האלה בנו, לרופף את ההיזדהות שלנו איתם, ללמוד עליהם, ולהיות חופשיים ויצירתיים כשהם עולים במקום להיות מופעלים על ידם לחלוטין.

היכולת שלנו להתמקם ב״עצמי״ שלנו היא לא עניין נתון, זה לא שיש לנו או אין לנו את זה, אלא זה עניין שיכול להתפתח ולהעמיק בנו עוד ועוד. וזאת בדיוק המטרה העמוקה ביותר של תהליך הריפוי, לגדל את ה״עצמי״ הזה בתוכנו, להעמיק את היכולת שלנו להישאר ממוקמים בו גם ברגעים שבהם פעם לא יכולנו.

כל רגע קטן שבו אנחנו מצליחים לזהות תהליך אוטומטי שקורה בתוכנו במקום רק לפעול מתוכו על אוטומט – הוא רגע של צמיחת והעמקת ה״עצמי״ בתוכנו… רגע של ריפוי.

וכמו שכתבתי בהתחלה, לא רק מידת הפצעים והטראומות של בני הזוג אינה קובעת את הצלחת הקשר, אלא גם מידת ההתאמה אינה קובעת זאת. למה?

מהי בעצם ״התאמה״ זוגית?

אנשים שונים מגדירים זאת בדרכים שונות מאוד. יש כאלו שמגדירים התאמה כמו העדר פערים, או כדימיון בין בני הזוג סביב ערכים ותחביבים והעדפות למיניהן. אבל ההגדרה הזאת בסה״כ מדברת על העדר פערים, שזה בעצם העדר רגעי קונפליקט וקושי.

האם העדר רגעי קונפליקט וקושי הוא מה שצריך כדי שזוגיות תפרח ותשגשג? ממש לא. קודם כל בגלל שאי אפשר באמת להימנע מהם ולא משנה כמה ״מתאימים״ בני הזוג.

ושנית, בגלל שהניסיון להמנע מקושי וקונפליקט בקשר הוא עצמו תוצאה והשתקפות של פציעה, והוא גם מערכת הגנה אוטומטית שהורסת את הקשר בסופו של דבר.

מה שבאמת קובע האם הקשר יצליח לפרוח ולשגשג קשור דווקא בשאלה מה קורה כאשר בני הזוג חווים קושי בקשר, או שאפשר לנסח זאת גם כך: מה מנהל אותנו ואת הקשר ברגעי הקושי – האם מנגנוני ההגנה האוטומטיים של הטראומה או האם ה״עצמי״? זה מה שיקבע בסופו של דבר.

כי קושי יהיה, אי אפשר להמנע ממנו לא משנה מה נעשה וכמה נהיה ״מתאימים״. הוא תמיד יבוא, בגלל שהפצעים ומערכות ההגנה שלנו יפגשו במוקדם או במאוחר חזיתית.

אבל השאלה היא האם באותם רגעים נשחזר לעצמנו באופן לא מודע ואוטומטי לחלוטין את הטראומה שלנו? או שהאם מתוך ה״עצמי״ שלנו נוכל לעשות משהו חדש שאינו עוד שיחזור של הפצע העתיק שלנו?

וזוהי למעשה ההגדרה האישית שלי למושג ״התאמה״. כשאני אומר ״התאמה זוגית״ אני מתכוון לקשר שבו יש שני בני זוג שממוקמים מספיק ב״עצמי״ שלהם, זאת אומרת שיש שם מישהו לעבוד איתו, שיש שם שותף לדרך, שיש שם מישהו שמסוגל להתבונן על עצמו, להיות סקרן, חומל, ומסוגל ללמוד משהו חדש ולצמוח באמת ביחד.

זוהי ההתאמה האמיתית מבחינתי, ההתאמה היחידה שבאמת חשובה ומשנה את מה שיקרה בקשר. לכן השאלה החשובה ביותר מבחינתי היא תמיד –

האם אתם מרגישים שיש לכם שותף או שותפה לדרך?

וגם, האם אתם עצמכם שותפים כאלו עבור מי שאיתכם?

זה מה שמשנה וקובע עד כמה הקשר שלכם באמת יצליח לפרוח ולשגשג יותר מכל דבר אחר.