אין שם ילד קטן בפנים, יש שם אולי אינסוף כאלה. מסתתרים עמוק עמוק מתחת פניי ההכרה, במקומות הכי חשוכים ומודחקים ומפחידים, עמוק בפנים, במרתפים החשוכים, בתהומות, בבורות החשוכים של מעמקיי מה שנראה כמו "גיהנום" כאשר לא באמת מביטים בו בעיניים פקוחות.
אבל אתמול בלילה יצא לי להביט בו לרגע באמת, כי מצאתי את עצמי נגרר ונמשך ונופל אל כל התהומות המפחידים של האימה, של כל השדים והרוחות, של כל מה שמעולם לא העזתי או רציתי לחוות או לפגוש, של כל מה שהוא "יותר מידיי עבורי”.
לרגע אחד ידעתי להדליק את האור שם במעמקים של כל החשיכה, לרגע אחד ידעתי להביא אותי כמודעות לשם, ידעתי לא לקרוא לזה בשם, ואז ראיתי מחזה שפשוט, אבל פשוט, לא ייאמן.
ראיתי מרתפים אינסופיים בהם אין שום רוחות ולא שדים, אין מפלצות, אין ישויות רעות, ואין שום רוע בעולם בכלל, ראיתי מרתפים אינסופיים בהם יושבים בחושך אינסוף ילדים, קטנים, רכים, והם כל כך, כל כך מפוחדים.
הם בודדים עד אינסוף, כי אין להם מקום בעולם הזה, אין להם אור, אין חום של אמא, אין מי שיחבק ויאמר להם שהכל בסדר, והם לבד… כל כך לבד…. מגונים ונשפטים כ"יותר מידיי", מודחקים אל תוך האפילה, ואל בדידות אין קץ…
כל ה"שדים" אינם אלא ילדים רכים אשר רוצים גם הם לבוא אל האור, אל אור האמא הגדולה, אל אור ההכרה, המודעות, רוצים גם הם חיבוק וחום וקבלה, רוצים לדעת שהם לא לבד, שאלוהים איתם.
ומי זה אלוהים הזה אם לא אתה, אם לא אני, כאור המודעות, כאור צלול אשר אינו קורא בשם, אינו מבדיל בין טוב לרע משום שכל מה שרואות עיניו הוא רק, ואך ורק, את אינסוף ילדיו. וכל הילדים טובים. כולם ילדיו של אלוהים הטוב, הלא הוא המרחב הריק תמיד, צלול, רואה הכל, אשר אתה, אשר אני.
ואלוהים הוא גם האהבה, הוא אב גדול ואם גדולה ובן, ולא אחד כי אם רבים… והם כולם אתה, והם כולם אני. אני הכל. אני הכי נמוך במרתפיי הגיהנום, לבד, נשכח, חרד, אחוז אימה, ואני גם האם המחבקת את ילדה, וגם האב, זה הרואה הכל ללא תנועה, צלול כמו קריסטל מושלם ללא גבולות או סוף או התחלה.
מדהים לראות איך שאני הכל, ולא יכול לומר שאני רק האהבה, או רק המודעות, או רק הילד העזוב אי שם במרתפי ה"גיהנום" של תת ההכרה.
כל הנמוך והחשוך והנדחה והאיום, כל תחתיתו של הקיום האנושי הינו אני, אני כל השדים ששם, וכל האור והחמלה והחוכמה, הנעלה, המלאכים, ההדרכה, הידיעה, כל הצלילות, כל הפסגות של הקיום האלוהי, כולם גם הם אני. אך בוודאי שאני לא אחד מהם בלבד. לא, לעולם. אני תמיד גם וגם.
וזוהי האמת, זאת השלמות של החיים, אני גבוהים ונמוכים יחדיו. וזאת הענווה מצד אחד, והגדולה מצד שני. זה באמת מה שאתה, ובאמת מה שאני. אנו הכל. וזה פשוט בלתי נתפס…איזה מסע…איזה מסע…וואו…פשוט ללמוד להרגע אל תוך כל השינויי, האינסופי הזה, של הצורה.
הכל מגיע ונלקח במהירות, בין רגע, אין במה להאחז, כל קרקע שוב נשמטת, ונשמטת שוב, ושוב, גדילה גדולה אל תוך הלהיות מה שאתה, מה שאני, אל תוך הלגלות – מה זה להיות אנושי.
